האונייה "אלטלנה" הופגזה מול חוף תל אביב
רצף של תקלות, אי הבנות ואי אמון, חוסר תקשורת, טעויות ומלחמות יוקרה הובילו לאירוע הטרגי שהתרחש השבוע בדיוק לפני 70 שנים:
בקיץ 1947 רכש ארגון האצ"ל בארה"ב אונייה, במטרה להוביל מעפילים חברי האצ"ל מאירופה לארץ ישראל. לאחר זמן מה הוחלט לשלב בהפלגה גם נשק ותחמושת שיועדו לחברי האצ"ל הלוחמים, אחרי שנודע שממשלת צרפת מוכנה להעביר לארגון נשק רב ללא תמורה, מרצון לסייע לצבא העברי ולשמור על האינטרסים הצרפתיים - בעיקר בירושלים.
תהליך העברת הנשק הצרפתי לידי הארגון האט את קצב התקדמות ההכנות להפלגה. לבסוף נקבע שהאונייה, שקיבלה את השם "אלטלנה" (שם העט של זאב ז'בוטינסקי), תגיע לחופי הארץ ב־15 במאי 1948, אך בשל עיכוב נוסף היא יצאה לדרכה מנמל פורט דה־בוק בצרפת רק ב־11 ביוני, כשהיא עמוסה ב־940 עולים ובנשק רב, שכלל כ־5,000 רובים, מקלעים, פצצות, כדורים ועוד.
בפרק הזמן שבין 15 במאי ל־11 ביוני נחתם הסכם ההפוגה בקרבות בין ישראל הצעירה לכוחות הערביים, ובשל כך שמרה נציגות האצ"ל בפריז את דבר הפלגת האונייה בסוד, שכן ברור היה שהחדרת אוניית נשק ארצה בזמן ההפוגה תהווה הפרה משמעותית של תנאי הסכם שנכנס כבר לתוקפו - הפרה שמפקד האצ"ל, מנחם בגין, לא היה מסכים לה בשום פנים ואופן.
ואולם למחרת, ב־12 ביוני 1948, למרות מעטה הסודיות הכבד, הגיעה הידיעה בדבר האונייה ל"רדיו לונדון", וזה מיהר לפרסמה. כשהגיעו החדשות לידיעתו של בגין, הוא החליט לשגר לאונייה באופן מיידי שדר אלחוטי המורה לה לעכב את הגעתה לחופי הארץ. שדר שמסיבות לא ברורות, כך נטען, לא התקבל באונייה.
מייד לאחר הוראתו מיהר בגין לפגישה עם נציגי הממשלה, ישראל גלילי ולוי אשכול, עדכן אותם שהאונייה הפליגה ללא ידיעתו וביקש מהם לטכס יחדיו עצה בנוגע להמשך הטיפול בעניין.
בעקבות הפגישה הודיע בן־גוריון ש"על האונייה להגיע במהירות האפשרית לחוף כפר ויתקין". שדר בעניין הועבר מייד לאונייה, שנקלט הפעם, וב־20 ביוני בשעות אחר הצהריים הגיעה "אלטלנה" לחוף כפר ויתקין, כשאת פניה מקבלים בהתרגשות רבה בגין וחברי אצ"ל אחרים.
עם הגעת האונייה הורדו מייד נוסעיה ושוגרו למקומות קליטה שונים בארץ, ואז החלה פריקת הנשק. בד בבד התכנסה הממשלה בתל אביב לדיון בעניין האונייה, ובן־גוריון, שהיה תקיף מאוד בדעתו, דרש את מסירת כל הנשק שעליה באופן מיידי לצה"ל, ולחלופין, את רכישתו על ידי הממשלה הריבונית.
בגין התנגד להצעת הרכש וביטא את רצון הארגון שחלק מהנשק יועבר לידי לוחמי שני גדודי צה"ל המורכבים מלוחמי האצ"ל. בן־גוריון, שחשש שבגין מתכוון להקים "צבא בתוך הצבא", כהגדרתו, הסמיך את צה"ל להשתמש בכוח, אם יהיה בכך צורך, להפקעת הנשק מידי האצ"ל והעברתו לרשות צה"ל.
ב־21 ביוני 1948 כיתרה חטיבת אלכסנדרוני את כפר ויתקין, וביום שלמחרת, 22 ביוני, שלח מפקד החטיבה, דן אפשטיין (אבן), כתב אולטימטום לבגין, ובו הוצהר בין השאר: "בפקודה מיוחדת אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל... באם לא תסכים אנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותי... עלי להודיעך כי כל השטח מוקף ביחידות צבא בזיון (חימוש; ד"ס) מלא ושריונים, וכל הדרכים חסומות".
בסיום המכתב הודיע מפקד אלכסנדרוני לבגין ש"ניתנת לך ארכה של עשרה רגעים למתן תשובה" - משפט שהתקבל בעיני בגין כעלבון וכהשפלה. סגנו של בגין, יעקב מרידור, ענה מייד: "איך זה תוך עשר דקות נותנים אולטימטום? מה זה, אנחנו פושעים?"
במהלך הדברים פרצו חילופי אש בין אנשי האצ"ל וכוחות צה"ל, שגבו את חייהם של שישה חברי האצ"ל ושני חיילי צה"ל. הירי ההדדי הופסק לצורך משא ומתן, שבו הוסכם שכל הנשק שכבר פורק מ"אלטלנה" ונמצא על החוף יועבר לרשות צה"ל. מייד לאחר מכן עלו בגין וכמה עשרות מאנשי האצ"ל שהיו על החוף לאונייה, וזו הפליגה מייד דרומה, כששתי אוניות חיל הים דולקות אחריה, במגמה למנוע ממנה להגיע לחופי תל אביב - שם כבר רוכזו כוחות גדולים של צה"ל.
סמוך לחוף ימה של תל אביב, מול מלון "קטה דן" (כיום מלון דן), עלתה האונייה על שרטון, ובשעה 16:00 נפתחה לכיוונה אש, בהוראתו של בן־גוריון. פגז שנורה מתותח שהוצב בשטח מחנה יונה הסמוך (כיום שטח מלון הילטון) פגע באונייה, והיא החלה לבעור וננטשה על ידי אנשיה.
הפרשה הקשה, שבה מצאו את מותם (בכפר ויתקין ובחוף תל אביב) 16 אנשי האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל, יצרה פצע עמוק בחברה הישראלית והפכה לציון דרך חשוב ושנוי במחלוקת בתולדות ישראל. היא עוררה, ועדיין מעוררת, ויכוחים ערים ופרשנויות שונות בנוגע למניעי הפעולות שננקטו במהלכה, הן על ידי בן־גוריון והן על ידי בגין.
ב־1967, ערב מלחמת ששת הימים, במלאת 19 שנים לפרשת "אלטלנה" ולאחר שנים רבות של עוינות וטינה ביניהם, נפגשו בגין ובן־גוריון לשיחה אישית בביתו של בן־גוריון. לאחריה התקיימו פגישות נוספות בין המנהיגים שגרמו לבסוף לבן־גוריון לכתוב ביומנו: "אילו הכרתי את בגין כפי שאני מכירו היום, פני ההיסטוריה היו שונים".
עובדי "אתא" בתמונה מ־1948. למעלה מימין: לוגו המפעל // צילום: באדיבות המוזיאון לתולדות קריית אתא
הרבה לפני הסיילים בקניונים: רשת הטקסטיל "אתא" מתפתחת
השבוע לפני 70 שנים נפתחה בתל אביב חנות חדשה של רשת הביגוד "אתא", לאחר שזמן קצר לפני כן נפתחה חנות גם בחיפה. ב־19 ביוני 1948 דיווח העיתון "דבר" שבשל הביקוש הגואה למוצרי הטקסטיל של "אתא", הפכו חנויות הרשת למקור לגניבות ושוד: "ביום שלישי השבוע, בשעה 08:30 בבוקר, נכנסו לחנות 'אתא' ברחוב הרצל 6 בתל אביב ארבעה צעירים מזוינים באקדחים וציוו על המוכרים ושני לקוחות שהיו במקום להיכנס למחסן האחורי. המתנפלים בחרו להם כמות נכבדה של בגדי חאקי והסתלקו במהירות במכונית שחנתה בחוץ. על פי הערכת ההנהלה, מדובר הפעם בנזק של כ־100 לא"י".
מפעל "אתא" הוקם על ידי יזם בשם אריך מולר באמצע שנות ה־30, בשטח כפר עטה הערבי שליד חיפה. הסופר ש"י עגנון הוא שנתן למפעל את שמו (ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו"), וחיל הים הגרמני "תרם" להפיכתו להצלחה עצומה. הסיבה: במלחמת העולם השנייה הטביעו צוללות גרמניות אוניות אספקה בריטיות שעשו את דרכן למזרח הים התיכון ולתעלת סואץ בדרכן להודו, עד שנפלה החלטה לאתר ספקים חלופיים לצורכי הצבא הבריטי בארץ ישראל. בעקבות זאת, ובשל הביקוש העצום לתוצרת, צמחה מצבת עובדי "אתא" פי עשרה(!), כשהמפעל מספק לבריטים את כל צורכי הטקסטיל שלהם, עובדה שגררה הזמנות רבות ממדינות באזורנו - ואף יצוא מעבר לים.
לאחר עזיבת הבריטים, ועם תחילת מלחמת העצמאות, שרר חשש שהמפעל יפשוט רגל, אולם ההפך קרה: זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, ובעיקר מאז ייסוד צה"ל בסוף מאי 1948, הפך "אתא" לספק העיקרי של הצבא בעשרות סוגי פריטים: ממדים ועד אוהלים, מאלונקות ועד גרביים, מתחתונים ועד רצועות למקלעים. עד כדי כך גדל הביקוש בצה"ל למוצרי "אתא", שהמפעל הגיע במהירות לקצה גבול יכולתו. אי לכך שוחררו מלחימה מגויסים רבים, שעבדו בתחום הטקסטיל והתפירה לפני גיוסם. הללו הצטוו לשוב לבתי מלאכתם ולספק, על פי דרישות "אתא" וכקבלני משנה, את כל צורכי הצבא המתפתח במהירות.
במשך עשרות שנים נמכרו מוצרי "אתא" בהצלחה רבה בסיסמה "מסורת באיכות ותנופה באופנה", אולם באמצע שנות ה־80 נמכר המפעל לקבוצת משקיעי נדל"ן ספקולנטים, שסגרו את המפעל ופיטרו את כל עובדיו. לפני כשנתיים, כמחווה נוסטלגית, נפתחה בתל אביב חנות בגדים הנושאת את הלוגו הישן של "אתא", בניסיון לשחזר את רוח המפעל שלא קיים עוד.
נשמע לכם מוכר? הצתות מכוונות של שדות תבואה
ב־17 ביוני 1948 פורסמו ידיעות על הצתות נרחבות שהתרחשו בימים האחרונים "על ידי גורמים עוינים שזהותם לא התבררה סופית", כפי שמדווח העיתון "דבר".
הדליקות פרצו בכמה מקומות בשטח שבין נחל הירקון וקריית אריה שליד פתח תקווה, והחלו בשטחים הקרובים לאדמות השבט הבדואי אבו כישכ. האש התפשטה במהירות בסיוע הרוח, כשהיא מכלה בדרכה מאות דונמים של גידולי חיטה ושעורה וגם פרדסי פרי הדר.
כבאי תל אביב, גבעתיים ורמת גן מיהרו לסייע לחבריהם מפתח תקווה, ובכוחות משותפים הצליחו, לאחר כשש שעות של מאבק באש, להביא לכיבויה. הנזק בשריפה נאמד בכ־1,600 לא"י.
י־ם: פגישה ראשונה בין מפקדי הכוחות היריבים
ב־20 ביוני 1948 נפגש לראשונה מפקד מחוז ירושלים עם עמיתו הערבי, מפקד העיר העתיקה. הפגישה נערכה לצורך דיון והחלטות בנוגע לבתים הידועים בשם "בתי המריבה" - אלה הנמצאים באזורים של העיר המוגדרים "שטח הפקר".
בהודעה שפרסמו נציגי האו"ם בתום האירוע נמסר כי "הפגישה, שנמשכה כשעתיים, נערכה על פי הכללים והתקיימה תוך הפגנת יחס הוגן, ובסיומה נפרדו הצדדים בלחיצת יד".
זעם בציבור עקב עליית מחירי הלחם
ההעלאה החדה והפתאומית במחיר הלחם, השבוע לפני 70 שנים, גרמה להתמרמרות רבה בקרב הצרכנים, למאמרים תוקפניים בנושא בעיתונות העברית ואף להפגנות.
מוסדות המדינה תלו את הייקור בשינוי שהתבקש במשטר הסובסידיות (תמיכה כספית ממשלתית שנועדה לשמור על מחירים נמוכים; ד"ס) ומסרו כי "מחיר הלחם במקורו חייב היה להיות גבוה בהרבה מהמחיר שנדרשה עקרת הבית לשלם בעבורו עד כה, בשל התייקרות החיטה בחו"ל ב־50 אחוזים ועלויות ההובלה לארץ והביטוח, שהתייקרו אף הם. עד כה מנעה הממשלה את העלאת מחיר הלחם בדרך של סובסידיות, אולם כעת, כשתקציב הממשלה עמוס בהוצאות מלחמתיות גדולות, אי אפשר לכסות את ההתייקרויות מאוצר הממשלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו