אליו סיסה, מאמן סנגל, בכה השבוע. המידע הרגיש הזה דלף לתקשורת, ואחד העיתונאים לא חשש להשתמש בו במסיבת העיתונאים לקראת המשחק הערב מול פולין, הראשון של האריות של טרנגה בגביע העולמי מאז 2002. עוד נחזור לאותו טורניר לפני 16 שנה, אבל קודם סיסה. הוא המאמן השחור היחיד בגביע העולמי הזה.
זה נשמע כמו נתון שולי על גבול הגזעני, אבל לסיסה היה חשוב לדבר על כך: "זה טוב שאני כאן, אני מייצג דור חדש של מאמנים אפריקנים שיכולים להגיע רחוק. אנחנו טקטיקנים טובים ומגיע לנו להיות כאן".
סיסה איש מרשים מאוד. נינוח, חייכן, חכם, ועושה רושם שגם רגיש מאוד.
"הזיכרונות הציפו אותי ולכן בכיתי", הסביר המאמן את הסיבות שהובילו לסקופ, "אני פשוט מאוד מתרגש להיות פה שוב".
סיסה לא היה ברוסיה, אבל כן במונדיאל.
הוא היה הקפטן של אותה נבחרת סנגלית גדולה שב־2002 גברה על צרפת במשחק הפתיחה והמשיכה עד לרבע הגמר.
מלבדו, נמצאים בצוות האימון גם טוני סילבה, השוער ביפן ובדרום קוריאה והיום מאמן השוערים, ועומר דאף, בלם העבר, שמשמש עוזר המאמן. את שניהם הביא סיסה; "הוא רצה את האנשים שהיו לידו אז גם היום", מסביר העיתונאי אמאדו דיאלו מ"Le Quotidien".
סאדיו מאנה. יש את נבחרת סנגל, ויש אותו // צילום: אי-פי-איי
אין מנוס מהחיבור הזה, ואף אחד גם לא מנסה לברוח. כל שאלה שלישית במסיבת העיתונאים מתייחסת לאותו טורניר, וגם אם אין שאלה, יש התייחסות. "ברונו מטסו נמצא כל הזמן במחשבות שלי", הזכיר סיסה את מאמנו באותו טורניר, שהלך לעולמו ב־2013; "לעולם לא אשכח את מה שהוא עשה עבור הכדורגל שלנו, ואני בטוח שאיפה שהוא נמצא, הוא גאה בנו". כבר אמרנו, רגיש.
כמו שכולם מדברים על 2002, כולם גם מסכימים שזה לא יהיה אותו דבר. שזה לא יכול להיות. סינתיה מונדה, למשל, היתה בת 13 כשפאפא בובה דיופ כבש מול צרפת והוציא את המדינה לחגוג. "זה היה קסום", היא משחזרת בהתלהבות, "מה שקרה בסנגל באותה תקופה היה פשוט סוריאליסטי. בפעם הראשונה שלנו לעשות דבר כזה? זה היה חודש מדהים".
היום היא מסקרת את הנבחרת עבור האתר של פיפ"א. היא מכירה את השחקנים היטב וברור לה שאת 2002 אין לשחזר. את ההישג אולי כן, אפילו מעבר לרבע הגמר, אבל את התחושות לא.
"אז השחקנים שלנו הגיעו מקבוצות קטנות בצרפת והיום יש לנו כוכבים גדולים באנגליה", היא אומרת. סיסה חושב כמוה: "הכל השתנה מאז. המדינה, הכדורגל, המחשבה, החינוך, הכל".
"מאנה מיוחד"
מי שמוביל את השינוי הזה הוא סאדיו מאנה. יש את נבחרת סנגל, ויש אותו.
הסגל בהחלט מכובד וכולל שחקנים כמו קלידו קוליבלי מנאפולי, מוסא סואו מבורסאספור וקייטה באלדה ממונאקו, אבל אין שום שחקן כמו מאנה. "אף פעם גם לא היה", מחדד סיסה.
"מאנה מיוחד", פותח המאמן את דבריו, ולא עוצר עד שהנקודה ברורה, "מישהו פה יכול להגיד שהוא לא ברמה הכי גבוהה? הוא כוכב בליברפול, שחקן בלתי צפוי, אי אפשר לעצור אותו והוא בן אדם צנוע מאוד". בחלק הפתוח לתקשורת באימון המסכם אפשר לראות את היחס המיוחד שלו זוכה הכוכב. המצלמות מכוונות אליו, עוקבות אחרי כל צעד שלו על המגרש.
הטורניר הזה נפתח לא טוב מבחינת האפריקניות. מצרים, מרוקו וניגריה אכזבו, והפוקוס עכשיו הוא על סנגל. "אנחנו מגשימים פה חלום ילדות", אמר הקפטן צ'ייקו קויאטה, שהיה ילד בן 13 בקיץ שבו סנגל הדהימה את כל העולם.
הרושם שמתקבל מהמחנה הסנגלי הוא שגם הפעם הם מאמינים ביכולתם להגיע לרבע הגמר. יש סגל טוב, בסיס להישען עליו, מאמן שמכיר את העסק וכוכב ענק. רק שהפעם, הם בטוחים, הישג כזה לא אמור להדהים אף אחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו