אפצ'י: הספר שמסביר על הלכות עיטוש

התעטשתם פעם? כנראה שכן.ספר תורני חדש שפורסם בארצות הברית עוסק בנושא מוזר למדי – העיטוש מבחינה הלכתית. במשך 90 עמודי הספר ישנן הלכות שקשורות להתעטשות במצבים שונים ובמשמעותן. לטענת הסופר, חרדי בשם יששכר דוב הופמן, הספר נכתב על מנת להוכיח שהתורה עוסקת בכל נושא שבעולם, גם בהלכות האזוטריות ביותר.

הספר עוסק בשאלות רבות, לדוגמת השאלה מדוע מאחלים למי שמתעטש "לבריאות". המדרש מספר שבעבר עיטוש היה דבר מסוכן שבישר את מיתתו של אדם. "מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה. אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש [=מתעטש] והיה נשמתו יוצאה מנחיריו. עד שבא יעקב אבינו בקש רחמים על זאת ואמר לפניו: רבון כל העולמים! אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי. ונעתר לו [בורא העולם], שנאמר: 'ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה'. ושמעו הדברים כל עמי הארץ, ותמהו שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ". לכן, מסיים המדרש, כשאדם מתעטש צריך לאחל לו חיים שכן העיטוש היה מסמל את היפך החיים.

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום

בגמרא כתוב שעיטוש יכול גם לסמל דברים טובים. בספר נכתב שאם אדם מתעטש באמצע תפילה זה "סימן יפה לו." הסיבה היא ש"העיטוש מסב נחת רוח לאדם, וכאשר הוא מתעטש זה סימן משמיים כי תפילתו התקבלה. כדברי חז"ל: "כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה". המדרש גם אומר שהעיטוש הוא אחד מהדברים היפים לחולה שמסמלים שמצבו משתפר. כמו כן, זה סימן טוב למי שמתעטש במוצאי שבת.

הקשר מעניין נוסף הוא שרגע השיא של עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים היה כאשר הוא נכנס עם מחתת קטורת לקודש הקודשים, ובגמרא נאמר שהעיזים ביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת.

ומה לגבי התפילה? ישנה מחלוקת האם מי שמתעטש בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש ואמר 'לישועתך קיוויתי ה'' עשה הפסק או לא, והאם הוא צריך לברך מחדש את שתי הברכות. בספר מתברר גם האם מותר לומר "אסותא" למי שמתעטש בבית הכנסת? ומה לגבי אמירה לאישה? ונכתב גם שצריך להיזהר שלא להתעטש על ספרי קודש.