תורת הקבוצות

מי אני ומה חיי? ובכן, אפשר לומר שאני בעיקר חבר בכמה קבוצות ווטסאפ. יש אחת של משפחת לוי. קבוצה ענקית ופעילה שאפשר להתעלף. קבוצת המשפחה עסוקה - מסביב לשעון ולגלובוס - בלידות, נכדים, אירוסים, איחולים והשתתפויות בצער.

בפעם האחרונה ששמתי את נפשי בכפי והעליתי סתם סרטון משעשע ומטופש לקבוצה הזאת, חלק מהקרובים הגיבו מתוך הרגל במילים "מזל טוב, מצטערים שלא נוכל להגיע. שתזכו לגדלו וכו'".

חלק גדול מחברי הקבוצה הם כאלה שלא הייתי מזהה ברחוב, אבל אני שמח לשמוע מהם בכל זאת. כנראה בגלל שמשהו בתוכי מודע לעובדה שהם בשר מבשרי, ושגם הסיפור שלהם מתחיל באותם סבא וסבתא שגידלו תשעה ילדים בדירת חדר וחצי והיום תאריכי הלידה של צאצאיהם משתרעים על 2 ג'יגה־בייט.

אני חבר גם בקבוצת הווטסאפ של הגרעין. זוהי קבוצה שעסוקה תמיד במפגש הבא או במיחזור נמרץ של בדיחות שלפני 35 שנה קרעו אותנו לחתיכות.

הקבוצה הזאת מסוגלת להיעלם מהרדארים לשבועות שלמים, ואז ביום אחד להפגיז ללא הרף. מדובר בכ־30 בנים ובנות באותו גיל פחות או יותר. כולם בוגרי האגפים היותר מתונים של תנועת בני עקיבא, שהתגבשו בתחילת שנות ה־80 לפני הספירה במטרה לשרת יחד בנח"ל, לטעום את חוויית הקיבוץ, להתאהב במישהי עם צמה ולשיר "יצא הנחל לשדות".

כשיצאנו לדרך ועברנו בקיבוץ ובמחנה 80 עדיין לא קלטנו שהקמנו לעצמנו משפחה שנייה, ושזה לתמיד. חוץ מכמה חבר'ה שהתחרפנו עם השנים, התנתקו או סתם חזרו בתשובה, רוב בני ובנות הגרעין - כלומר "בניגה ובנותגה" בז'רגון הפנימי של החטיבה - שומרים על קשר מצוין, זוכרים את המילים של כל השירים ואת הפדיחות שכל אחד מאיתנו עשה אי פעם, וכולם מסוגלים לחזור בפעם האלף על אותה בדיחה ולצחוק מחדש כאילו כלום.

הקבוצה הפעילה ביותר שאני חלק ממנה היא קבוצת בית הכנסת שלי, ועליה כדאי שנרחיב מעט את הדיבור.

•••

לכאורה בית כנסת צריך ווטסאפ בערך כמו שמגרש כדורעף צריך ארון קודש. רוב האנשים מאמינים לתומם שבית כנסת זה מקום שהולכים אליו כדי להתפלל. אבל רוב האנשים לא מבינים כלום מהחיים שלהם. בתי כנסת תמיד היו יותר מזה ופחות מזה.

כבר בילדותי ידענו שמי שבאמת רוצה להתעדכן בכל תוצאות משחקי הליגה בכדורגל כדאי לו להגיע לתפילת מנחה של שבת. אף פעם לא הבנו איך זה ש"שירים ושערים" לא מחזיקים עמדת שידור בבית הכנסת שלנו.

כל בית כנסת ממוצע בישראל הוא מאגר מידע מטורף. אינספור רכישות, מיזמים, שידוכים ושותפויות עסקיות יוצאים לדרכם תוך כדי פטפוט אקראי ועטוף בטלית בזמן ההפטרה.

בבתי הכנסת של ילדותי לא היתה קבוצת ווטסאפ, אבל אני מניח שהיא היתה עשויה להיראות די דומה לקבוצת בית הכנסת שאני חבר בה ושמעיפה לי על הראש כמה עשרות הודעות בכל יום.

במה עוסקות ההודעות? בכל דבר בעולם חוץ מאשר בענייני תפילות וקריאות בתורה. המלצות - לבייביסיטר, תופרת, אוסטיאופת, מתרגם לשפת הסימנים או טכנאי מזגני רכב. מסירות - למסירה מיטת קומתיים. עגלת תינוק. 8 חלבוני ביצה, כחדשים. מי מכיר? מגרש יונים, לוכד סמורים או מקצוען רב־תחומי שיסדר את רשת הזבובים שנקרעה. וגם טיפים, עצות שימושיות וקריאות לעזרה: איך עובדים עם ג'לטין אמיתי? ומקל וניל? ותקליטי ויניל? איך מבדילים בין שתיל פסיפלורה למאכל לבין הזן המקביל, שהוא דומה אך פארש? ומי יכול להשאיל לסוף השבוע מנשא תינוקות? או את הבית שלו (לאירוח) או סתם פטישון (לקידוח).

אשתי, כזכור, היא חילונית גמורה, אבל כשהיא באמת צריכה משהו היא לוקחת לי את המכשיר ונכנסת בזהות סמויה לקבוצה של בית הכנסת. אין לי מושג איך אנשים אחרים מצליחים להסתדר.

ומה עם דאחקות? מדד הרצינות של קבוצת ווטסאפ נקבע, כידוע, על פי יחס הקבוצה לדאחקות. קבוצת בית הכנסת שלי ידידותית לדאחקות, אבל חייבים להביא בחשבון שדאחקה שנייה באותו יום תגרור אחריה בהכרח ובאופן מיידי עזיבה כואבת של אחד החברים שפשוט נמאס לו.

שועלי ווטסאפ ותיקים מוכנים להישבע שההוא שעזב הוא בדיוק האחד שהיה משאיל לך את ביתו לסופ"ש ומאפשר לך לארח את חמותך במרחק ביטחון. עכשיו תעשו לבד את החשבון מה עדיף.

•••

הכי פחות פעילה היא קבוצת הרחוב שלי. אני רוצה להאמין שלרוב הקוראים אין בכלל קבוצה כזאת. אצלנו בכל אופן זה קרה אחרי שהתברר שכמה קבלנים לוטשים עיניים לעבר שכונתנו המרופטת אך החביבה, וכמה שכנים שנמאס להם לשמוע מהבוקר עד הערב על פינוי־בינוי הולידו קבוצה נוספת על המכשיר שלי.

זוהי קבוצה בעלת אפס סובלנות להסחות דעת ולפטפוטים. אין שם זכר לאיחולי מזל טוב או להשתתפות בצער. כל מי שרק ינסה להתבדח בקבוצה הזאת, יינזף מיידית וללא חמלה.

האחרון שניסה להשתמש בקבוצה השכונתית כדי לקדם רעיון פוליטי, חי היום תחת זהות בדויה ומעטה אבטחה אי שם בקריביים. זאת קבוצה שהיתה מעדיפה לשקוע רוב הזמן בשתיקה מדיטטיבית, אבל בשבוע האחרון היא הרעישה יותר מכל קבוצה אחרת על הצג שלי. הסיבה הרשמית היתה הופעתו המזוויעה של בעל החיים הפחות חביב על המין האנושי - החולדה.

עם כל הכבוד לחולדה הנביאה, ולראש העיר של תל אביב, הופעתו של המכרסם הגדול בשכונתנו נגעה במקומות האפלים ביותר בנפש הקולקטיבית.

בימים האחרונים כולם ראו אחת כזאת, לפחות. חולדה טיפסה על הקיר ונעלמה בתוך פתח סתרים. אחת אחרת אכלה חצי מזגן. הן יכולות להיכנס ולצאת מכל מקום, בעצם. הן מבשרות רק רע. דבר ומגפה וקץ הציביליזציה.

האמת היא שהפתרון היחיד לחולדות הוא חברת הדברה טובה וניקיון מסביב לבניין. ובקיצור, שום דבר שמצריך יותר משיחת טלפון אחת. אבל מה שקרה למעשה הוא שכתוצאה מהופעת החולדות פתאום משהו השתחרר בקבוצת הרחוב שלי, וכולם, גם האחרונים שאפשר להאמין עליהם, הרשו לעצמם בימים האחרונים לתקוע בדיחות עכברים. והקבוצה צחקקה. או לפחות זרמה עם זה.

ואני באמת לא יודע מה תפקיד החולדה בעולמנו, אבל על מה שהיא חוללה בשכונה שלי, ובעיקר בקבוצת הווטסאפ שלה, יש לי רק מילים טובות להגיד.