חודשים ספורים לאחר שזכה בפרס האוסקר עבור סרטו "אישה פנטסטית", שעסק באישה טרנסג'נדרית דחויה הנאבקת להתאבל על אהוב ליבה, הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו שב אלינו עם "שאהבה נפשי", סרטו דובר האנגלית הראשון, שמגולל סיפור נוסף על אודות אישה אאוטסיידרית המבקשת להיפרד מאדם יקר שהלך לעולמו.
הפעם מדובר ברונית (רייצ'ל ווייס), בתו המרדנית של רב אהוב בקהילה חרדית בצפון לונדון, שברחה מהבית לפני אי אלו שנים כדי להתחיל בחיים חדשים כצלמת בניו יורק. כעת, לאחר שהרב נפטר, רונית ההמומה והמטולטלת מוצאת את עצמה חוזרת למקום שאותו עזבה בפתאומיות בצעירותה. אף אחד לא באמת הזמין אותה לבוא, ואף אחד לא ממש שמח לראות אותה. ובכל זאת, הנה היא כאן, אז תתמודדו.
את פניה של רונית מקבל בהיסוס דוביד (אלסנדרו ניבולה), תלמידו המבריק של הרב, שנחשב ל"בן שמעולם לא היה לו" ומי שצפוי לרשת את מקומו כמנהיג הקהילה. למרבה ההפתעה, מסתבר שדוביד התחתן עם אסתי (רייצ'ל מקאדמס), מי שהיתה פעם "חברתה המיוחדת" של רונית, ומפה לשם, השניים מזמינים את רונית להישאר אצלם למשך תקופת האבל.
כצפוי, המפגש המחודש של רונית עם האנשים והמקומות שמהם נמלטה מציף בה רגשות נשכחים, ומעמת אותה עם לחשושים רכילותיים, שאלות חטטניות ומבטים עקומים. אך יותר מכל, היא נאלצת להתמודד עם אסתי ועם זיכרון ההרפתקה המינית המסעירה והלא פתורה שהשתיים חלקו בעבר. שכן למרות החזות האדישה שמאחוריה היא מסתתרת, אסתי מאוד נרגשת לפגוש את חברתה הוותיקה שוב. אולי אפילו נרגשת מדי. והתשוקה שאצורה בתוכה עוד תהרוג את כולנו.
כמו במקרה של "אישה פנטסטית", גם הפעם לליו מגיש סרט מכובד ואלגנטי שמתקשה להיות מלהיב או מרגש. העלילה מתקדמת באיטיות, תוך כדי שהמצלמה משוטטת בסבלנות ובסקרנות זהירה בתוך העולם החרדי האפור, הנוקשה וחסר ההומור. בתוך כך, מערכת היחסים בין רונית לאסתי עוברת בהדרגה למרכז, והקלאש הגופני הבלתי נמנע ביניהן, שמגיע לאחר כמה סיבובים מהוססים של משחק מקדים (והופעת אורח מתוזמנת היטב של "Lovesong" של הקיור), מהווה את גולת הכותרת כאן. הכל בעצם מוביל אליו, ואחריו - שום דבר לא יהיה אותו דבר.
למען הסר ספק, נאמר שסצנת האהבה בין שתי הנשים בהחלט מטופלת באופן מרשים. זהו ריקוד חושני, עדין וארוך שנמנע מקלישאות ומסנסציות סרות טעם, ושמספק מידה לא מבוטלת של עונג, פורקן ותחושת חופש. המציאות שמסביב - על כל כבליה ומגבלותיה - נעלמת למשך כמה רגעים גנובים וקסומים. אלא שאז היא מופיעה שוב, ביתר שאת.
"שאהבה נפשי", שמבוסס על רומן של נעמי אלדרמן, אמנם עושה הכל נכון, ובאמת קשה לבוא אליו בטענות. אך באותה נשימה, גם קשה להמליץ עליו. ווייס, מקאדמס וניבולה מבצעים את תפקידיהם באופן מספק, והדינמיקה המורכבת שמתפתחת ביניהם בהחלט מכילה עניין מסוים. אך אופיו המאופק, המודחק והיבשושי של הסרט אינו מאפשר להם לחשוף יותר מדי מעולמם הפנימי. והפתרון הדרמטי הלא מאוד סביר שלליו מציע עבורם (ששונה מזה שבספר) חוטא באופטימיות מוגזמת וגובל ב־wish fulfillment.
בסופו של דבר, למרות איכויותיו של הסרט, ולמרות חשיבותו עבור נשים חרדיות שעשויות להימצא במצב דומה, לליו לא באמת מצליח להפוך את הסיפור שלו לסיפור סוחף ונוגע. כלומר, הוא נוגע, בקטנה, לכמה רגעים. אבל הוא אינו מטלטל, הוא אינו מותיר חותם משמעותי, והוא אינו מספק לצופיו חוויה קולנועית או רגשית יוצאת מגדר הרגיל. לפחות סצנת הסקס יפה.
"שאהבה נפשי" ("Disobedience"), במאי: סבסטיאן לליו. בריטניה 2018
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו