"כל פילוסופיה היא הצדקה עצמית, ופילוסופיה מקורית היא זו שתצדיק אדם אחר", קובעת האמרה המיוחסת לסופר ולפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי. נדמה לי שפרופסור מארק קרפון, צרפתי ופילוסוף גם הוא, היה חותם עליה בשמחה. קרפון עומד בראש המחלקה לפילוסופיה של "אקול נורמל סופרייר", אולי המוסד היוקרתי ביותר להשכלה גבוהה בצרפת, ונחשב למומחה בעל שם בחקר תופעות בוערות כמו אלימות ושנאה.
עבור הפילוסופים, אלימות ושנאה הן נושא לחשיבה ולמחקר, אלא שלא מדובר בדברים תיאורטיים. קרפון מוטרד מאוד מהאנטישמיות בארצו, שמזמן חצתה את רף האירועים הבודדים. הוא מספר שאחרי כל התקפה אנטישמית הוא יוצא למחות ולהפגין, ויחד עם זאת מודה שאינו יודע מה הפתרון לבעיה: "אנטישמיות מעולם לא נעלמה ממדינות אירופה", הוא מציין. "קיומה המתמיד הוא תעלומה, אך גם עובדה. לא אכחיש שהיום היחסים בין קהילות בצרפת בעייתיים, אך לפחות השלטונות והאינטלקטואלים לוקחים אותם ברצינות. אסור שאיש יאוים בשל מוצאו, דתו או אמונתו".
קרפון כבר ביקר בישראל לפני כ־20 שנה בהזמנת האוניברסיטה העברית. לדבריו, לא הספיק אז להכיר את ישראל שמחוץ לבירה. את העיר העברית הראשונה גילה, למשל, רק כעת, והוקסם: "האנרגיה של תל אביב הרשימה אותי. ברור שזאת קודם כל עיר לצעירים. ילדיי בגילי העשרים תמיד מחפשים יעדים חדשים לביקור, ועכשיו אמליץ להם בוודאות לבוא לתל אביב".
קרפון הגיע לישראל כמשתתף מרכזי בשני אירועים אינטלקטואליים: "לילה של פילוסופיה", אירוע הפתיחה של עונת ישראל־צרפת 2018 שתימשך עד נובמבר, וכנס אקדמי שהוקדש ל"מרד הסטודנטים" של 1968.
מלאות יובל שנים למהומות בצרפת, שזכו לכינוי "מאי האדום" ושינו אותה ואת אירופה כולה לבלי הכר, סיפק הזדמנות מצוינת להעריך את תרומת האירועים לחברה המודרנית. מבחינת קרפון, ההשפעה הראשונה של מאי 1968 היתה בהרחבת החירות: "התוצאה המיידית התבטאה בביסוס גדול של זכות הדיבור. לפני כן לסטודנטים לא היתה אפשרות להשמיע ולחשוב.
"מעבר לכך, באירועים האלה הומצא הייחוד האנושי, הזכות של כל אדם להחליט על עצמו. דור שלם התקומם כנגד המצב שהרשויות מחליטות עבורו ובמקומו. ולבסוף, דחיית הסמכות - של ראשי האוניברסיטאות או של ראשי המדינה - שברה את המבנה האנכי של השליטה בחברה, ושחררה אותה".
שכלול הדמוקרטיה
אף שקרפון היה בן 6 בסערה של מאי 1968, מורגש שהפגנות הסטודנטים עיצבו את ראיית העולם גם עבור הדור שלו. ומה באשר לטענה שהן היו מזימה סובייטית להחלשת המערב? קרפון מגיב כמי שלא מכיר את ההאשמה הזאת, ומציין שבאותם הימים, לאימפריה הסובייטית לא היו כלים טכנולוגיים להשפיע כך.
אשרי המאמין. נשיא ארה"ב דאז לינדון ג'ונסון דווקא היה בטוח שמאחורי מהומות הסטודנטים עומדת בריה"מ. לדרישתו נחקר העניין על ידי ה־CIA, אולם סוכנות הביון האמריקנית לא הצליחה להביא הוכחות מוצקות להתערבות סובייטית. אחרי התמוטטות בריה"מ ופתיחה חלקית של הארכיונים ברוסיה, הגרסה שראתה ב"מאי האדום" את ידה של מוסקבה קיבלה חיזוקים.
התברר שרבים ממנהיגי הסטודנטים הופעלו בלא יודעין על ידי גופי המודיעין של הגוש הקומוניסטי, אך עיקר ההשפעה של בריה"מ על המתרחש בצרפת נעשתה באמצעות הקג"ב והמחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. גם האיגודים המקצועיים בצרפת, ששיתקו את המדינה והובילו שביתה כללית בהשתתפות 10 מיליון צרפתים, מומנו והונחו ממוסקבה.
ברוסיה קיימת משיחות פוליטית. פוטין // צילום: Getty Images
כך או אחרת, ממרחק של 50 שנה ברור שרוב המפגינים בצרפת של מאי 1968 תמכו בגורמים מהשמאל, והושפעו מקבוצות קומוניסטיות או אנרכיסטיות. לקרפון חשוב להדגיש פן אחר במחאה - היותה לא אלימה יחסית: "בחודש של מחאות היתה מעט אלימות. בהתייחס לממדי האירועים, אפשר להתפעל מאופיים המאופק. גם השלטונות והמשטרה גילו איפוק מדהים".
תנועת הסטודנטים של 1968 ניפצה את ההנחה ש"האמת נמצאת למעלה", בידי השלטונות. אך האם הסביבה האוניברסיטאית הפכה לחופשית באמת? אני טוען בפני קרפון כי הלכי הרוח באקדמיה של היום לא מוכתבים, אמנם, על ידי השלטונות, אבל גם בישראל וגם במקומות אחרים מתחזקת ההבנה שהשתלטה עליה עריצות אחרת, עריצות של דעה אחת, לרוב שמאלית.
"אני לא מקבל את הצגת הציבור הרחב כבורים או כנתונים להשפעה ולמניפולציה", הוא עונה לטענה, "הניסיון לצייר ציבור כפרימיטיבי הוא הטיעון המרכזי נגד הדמוקרטיה. אם אלה תחושות הציבור, יש דברים בגו. הפתרון הוא לשכלל את הדמוקרטיה. הגענו למצב שצורות ההשתתפות הקיימות לא מספקות את הציבור. גם ב־1968 הסטודנטים בצרפת ביקשו להמציא שיטות השפעה חדשות. אולי משבר הדמוקרטיה היום ועליית התנועות הפופוליסטיות יולידו דמוקרטיה שיתופית טובה יותר".
הצטמצמות החירות
קרפון מזהה שרוב הציבור במדינות המערב חש שהשמאל, שאותו הוא מכנה "תנועות פוליטיות פרוגרסיביות", התנתק מהם וממאווייהם, ומבחינתו, האתגר הגדול של השמאל הוא לחבר לעצמו את מרבית הציבור מחדש. גם האיחוד האירופי מצוי, לדבריו, במשבר גדול. "אירופה מאוימת מבפנים על ידי מדינות שלא מכבדות ערכים דמוקרטיים. אני מתכוון להונגריה ולפולין - הרבה מן החירויות שהן אבני הבסיס עבור המבנה האירופי מצטמצמות ומותקפות שם".
האם אנו רואים תגובה של הציבור לניסיון למחוק מדינות לאום לטובת איחוד חסר משמעות לאומית?
"ברור שלכל מדינה אירופית יש עבר לאומי. אבל האיחוד האירופי הוא איחוד פוליטי, שאינו נטוע בתרבות מסוימת".
תשובתך והניתוק בין המטען הלאומי לבין המבנה הפוליטי מדגימים את הסיבה לעוינות כלפי האיחוד האירופי, הרי ערכי הדמוקרטיה הם תולדה של הציביליזציה האירופית, ולא תמצא אותם בשום מדינה שמחוץ לעולם יהודי־נוצרי.
"יש אנשים גם במדינות אסלאמיות שנאבקים על אותם ערכים דמוקרטיים. אני לא מסכים שיש סתירה מובנית בין מדינות אסלאמיות לדמוקרטיה. כל עם ראוי לדמוקרטיה. אין עם שנידון לעריצות, אם כי האיומים על הערכים שלנו באים כעת מכיוונים רבים - סין, טורקיה, רוסיה. לאורך ההיסטוריה הרוסית היתה משיחיות פוליטית, והיא שולטת שם גם היום. זאת יומרה רוסית להציג מודל אלטרנטיבי לדמוקרטיה, וזה איום גדול".
מה דעתך על ההתקפות נגד ישראל, שמציגות אותה כלא־דמוקרטית?
"ישראל היא ללא ספק דמוקרטיה. כמו לכל דמוקרטיה אחרת, גם לה יש בעיות. תמיד קיים פער בין דמוקרטיה כאידיאל לבין היישום המעשי שלה. אני משוכנע שרוב הישראלים חולקים את אותם הערכים הדמוקרטיים עם מדינות אירופה. לא אתיימר לשפוט את ישראל בסוגיות פוליטיות, כי אין לי מספיק ידע על המתרחש כאן שיאפשר לגבש דעות מוצקות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו