הטלפון צלצל יום אחד ועל הקו היה סרבן גט. הסרבן, אפילו לא שאלתי אותו איך הוא השיג את המספר, יצא לו שם. הוא הגיע לכל מקום באותם שבועות. פנה לכל התוכניות שהוא חשב שהסיפור שלו יכול לעניין אותן, צלצל לכל הטלפונים. אפילו לא הופתעתי כשהוא הציג את עצמו בקול שמאוד מתאמץ להישמע קר רוח ושקול, אבל מסתיר סערה גדולה וצלילי ריסוק ברורים.
תן לה גט, אמרתי לו. פשוט תיתן לה גט. אחר כך אקשיב לך כמה שאתה רוצה. אני יודע למה אתה פונה דווקא אלי, אבל אני לא כמו ארגוני הנשים. אני לא אהיה לצידך רק בגלל ששנינו נולדנו זכרים. תן לה גט. אתה לא אלוהים. אין לך זכות לשחק בחירות ובנפש של מישהו אחר. אני בטוח שאתה מרגיש פגוע. יודע מה? אני בטוח שנעשו לך עוולות. גם לילדים. אבל כל עוד אתה לא נותן לה גט, אני לא יכול אפילו להקשיב לך. ומי יקשיב? תגיד לי, מי?
השבוע התפרסם שהיה סוף־סוף גט. היא יצאה לחופשי ממנו. גם הוא יצא לחופשי בכמה מובנים. אין לי מושג מה הכריע את הכף. האם הסנקציות עשו את העבודה או דווקא אנשים שהסכימו לשוחח עם הסרבן ולרכך אותו.
העיקר שהיה גט. אם כי אני לא יכול לומר שנשמתי לרווחה. המסגרות ותרבות הגירושים בישראל נשארו מטופשות וחסרות אחריות כשהיו.
במצב הנוכחי מתגרשים ומתגרשות שמפוחדים עד מוות מן היום שאחרי - האם אני מאבד את ילדיי? האם הקיץ הקץ על ביטחוני הכלכלי? - הופכים להיות טרוריסטים קטנים ברישיון.
בית הדין הרבני מאפשר לגבר לעכב גט? יהיו כמה שיעכבו גט. שלטון החוק מאפשר לנשים להגיש תלונות שווא? יהיו כמה שתגשנה. ככל שהתהליך יהיה אלים יותר, כך משרד עורכי דין כלשהו ירוויח יותר. רעה חולה.
לא, אני לא חושב שיש דבר כזה גירושים לא כואבים. אפילו כשזה נעשה בשיא העדינות, ההתחשבות והחוכמה, הלב נקרע.
וכל מי שעבר את זה יודע לזהות מבעד לשתיקות והמבטים של הילדים את המפגש ההוא שעוד יבוא, כשהילדים יהיו כבר בני 25 או 30, ואז, אולי רק אז, סביב כוסות קפה שאף אחד לא ייגע בהן, ייאמרו כל המילים ויישפכו כל הדמעות שהמתינו בסבלנות.
אבל אנחנו רחוקים שנות אור מעולם של גירושים חכמים או עדינים. כולם בונים היום בתים חכמים עם חיישנים, אבל מפרקים אותם ב־D-9 ודינמיט.
מפעם לפעם אנחנו שומעים על פתרונות חכמים ופשוטים, שקיימים כבר במסורת ובספרים והם יכולים לבטל - אם רק יקבלו אותם - את התופעה של סרבנות גט. באופן קבוע הפתרונות האלה נזרקים למחזורית.
ממש השבוע דחתה ועדת החקיקה של הכנסת הצעה אחת כזאת ואפשרה לג'ונגל הנוכחי להימשך. וזה מעניין. כי על סרבן גט אחד, שאמלל אישה אחת, אנחנו מטילים חרם. הולכים עד הסוף. ומכניסים למעצר. אבל ועדות ומוסדות ונבחרי ציבור שמתחמקים מתפקידם וסוללים את הדרך לקראת אינספור האומללות והאומללים הבאים - אותם אנחנו מקבלים במשיכת כתפיים כגזירת גורל שאין באמת מה לעשות לגביה.
עם תום עונת החגים הלאומיים, שהולכת ומתארכת משנה לשנה (יום ירושלים הפך רשמית לחודש ירושלים) אני מבקש לחלוק עם הקוראים שתי חוויות שנוגעות לפסקול הקולקטיבי שלנו.
קצת לפני יום העצמאות הוזמנתי להנחות אירוע גדול בבריכת הסולטן. המופע הזה היה שיאו של מסע רגלי שבמהלכו צעדו, פסעו והילכו אלפי בני נוער כדי לחגוג בירושלים את יום ההולדת ה־70 לישראל. על הקטע האמנותי ניצחו שמות כמו עידן עמדי, יובל דיין ורמי קלינשטיין, ומכיוון היציעים התפוצצה עלינו אנרגיית נעורים של אלפי תלמידי תיכון וחניכי מכינות מההכי טובים שיש לנו כאן. הזמרים שרו, והקהל ידע את כל המילים, ואף אחד לא הוריד לרגע את סמארטפוניו המתעדים הכל, אבל הדבר המופלא קרה בין השירים.
בכל הופעה זה קורה. הקהל דורש שיר. דוחק באמן לשנות את התוכניות ולפרגן לקהל את תפקיד היועץ האמנותי. אבל שם, בבריכת הסולטן, קרה משהו מוזר ואפילו קצת לא ייאמן.
בין השירים ההמונים לא דרשו שיר אחר של האמנים שעמדו מולם. הקהל הזמין את האמנים להצטרף לשיר שככל הנראה הלך איתם במסע הרגלי. לקח לנו כמה רגעים להבין מה הם שרים, ואז מול פרצופינו הנדהמים, ומול עידן עמדי (גילוי נאות: אני פשוט אוהב אותו), שחייך חיוך נבוך, התברר שאלפי הצעירים שרים "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה".
אף אחד מהנוכחים, על הבמה או בקהל, לא היה חלק מרשימות האוכלוסין כשהשיר הזה צץ לראשונה. אין לי מושג כמה מתוך האלפים בכלל מבין מה פירוש "שורו" ומה ההבדל בין מכוש לטורייה, ואני לא כל כך מאמין שאכן ראיתי ושמעתי את זה במו אוזניי. שאלפים מבני הדור המושמץ, שמה לא אמרו עליהם כבר, שרו את זה, ורקדו את זה וממש התכוונו להגיד ש"מה גדול היום הזה, היום הזה".
שבועיים לאחר מכן, לכבוד יום ירושלים, הוזמנתי להופיע לצידו של דוד ד'אור בפארק של מודיעין. מעולם קודם לכן לא הופעתי לצידו של המאסטרו, ולצד ההתרגשות היתה גם אי ודאות.
אבל אז כששוחחנו קצת הוא אמר לי משהו כמו "תשמע, זאת לא ההופעה שלי ולא ההופעה שלך, זה יום ירושלים, זה גדול ממני וממך. יצא לי להופיע מול קהילות יהודיות בעולם, ומעניין את הסבתא שלהם על איזה אלבום אני עובד עכשיו. כשהם חוגגים, הם רוצים 'הבה נגילה' ו'הבאנו שלום עליכם', ואם מישהו היה אומר לי לפני 20 שנה שאני אשיר 'הבה נגילה' - אני? - הייתי מראה לו מה זה, אבל למדתי שזאת זכות גדולה לשיר 'הבה נגילה'. אני חושב שזה שיעור בענווה".
בהתחלה חשבתי שהאיש קצת הג'דנן, לא עליכם, אבל כמה שעות לאחר מכן עמדנו שם על הבמה בפארק ושרנו, איך לא, "הבה נגילה", שהוא שיר ירושלמי אגב, שנכתב לקראת ביקורו של הגנרל אלנבי בירושלים. וחוץ מזה, אין בו שום שורה דבילית שאומרת "מוכרחים להיות שמח", אלא "עורו אחים בלב שמח". מה לעשות? אלו המילים המקוריות. כך יצא שפעמיים באותו חודש עמדתי מול שירים שגדולים בהרבה מהרגע ומכל כוכב נולד או סיפור סינדרלה.
שרנו פשוט ופשוט שרנו. "הבה נגילה" בלי סלסולים או פירוטכניקות, ובלי כל מה שדוד ד'אור יודע לעשות עם המנעד. אני לא חושב ששרתי את השיר הזה מאז שיעור ריתמיקה בגן רוחמה. הייתי נבוך נורא בהתחלה. שכבות של משהו לא ברור התקלפו ממני לאט־לאט. אבל הקהל פשוט קם והתחיל לרקוד במעגלים. הפנים שלהם זרחו. ונאלצתי להסכים שזה היה, בין השאר, שיעור בענווה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו