סיפור בלשי על סדרת ציורים שנעלמה

"יעקב ובניו: ציורי מופת מאת אנטוניו סורברן", מוזיאון ישראל בירושלים

התערוכה, שאצרה שלומית שטיינברג, היא הזדמנות נדירה וחד־פעמית לחזות בסדרת הציורים "יעקב ובניו" של האמן הספרדי הקתולי אנטוניו סורברן. הסדרה נוצרה בין השנים 1640 ל־1645 וכוללת 13 ציורים המתארים את יעקב ואת 12 בניו, בהשראת פרק מ"ט בספר בראשית, שבו נפרד יעקב מילדיו על ערש דווי.

הסדרה צצה באנגליה ב־1720 ונרכשה בין השאר על ידי יהודי אמיד ששמו ג'יימס מנדז, לאחר שאבדה (כנראה) בדרכה לקולוניות הספרדיות בעולם החדש. לאחר מותו של מנדז, ב־1756, רכש את הציורים ריצ'ארד טרבור, בישוף כנסיית מחוז דרהאם. טרבור הצליח לרכוש רק 12 מתוך 13 הציורים, ולכן ביקש מהצייר ארטור פונד לשחזר את הציור החסר, ציורו של בנימין - וזהו הציור היחיד באוסף שאינו מקורי.

טרבור, אשר היה פרו־יהודי, ניסה להעביר חוק בפרלמנט שיהפוך את אנגליה לבית ליהודים. כאשר החוק לא עבר, כעסו של טרבור גרם לו לרכוש את קבוצת הציורים ולתלות אותה בחדר האוכל המרכזי של בית הבישוף בטירת אוקלנד, כך שכל המבקרים היו חייבים לראות את דמויותיהם של יעקב ובניו בעודם יושבים מסביב לשולחן. מאז ועד היום, מוצגים הציורים באותו המבנה, מלבד הפעמיים שבהן נשלחו לתערוכות מסביב לעולם. כך הם גם מוצגים בתערוכה במוזיאון ישראל.

סורברן, אחד מנציגיו הבולטים של תור הזהב של הציור הספרדי במאה ה־17, נולד באקסטרמדורה ופעל בסביליה ובמדריד. הוא זכה להתמנות לצייר של המלך פיליפה הרביעי, מלך ספרד ופורטוגל (תחת השם פיליפה השלישי). הוא עסק בעיקר בנושאים דתיים ובציורי דיוקנאות, וניחן ביכולת וירטואוזית לציור תווי פנים וטקסטורות של בדים, אשר בנו את האפיון של הדמות.

הסדרה איננה מהווה איור לסיפור התנ"כי אלא פרשנות. האמן, בשפה חזותית, תופס את מקומו של יעקב ובוחן את תכונותיהם של בניו המגולמות הן כקדושות והן כאנושיות על חוזקותיהן וחולשותיהן. הציורים גדולי הממדים מעוררים יראה ועם זאת, מתוארים כאנשי ספרד בני תקופתו. תווי הפנים והביגוד מודגשים בעוד עומק הציור מעומעם. בצד כל דמות מצוטט הפסוק הרלוונטי לה מתוך הפרק.

זו תערוכה שיש בה הכל מהכל: סיפור מקראי, סיפור על אמן ענק, סיפור בלשי על סדרה שנעלמה ועל בישוף אנגליקני שהציל אותה וכיום מוצאת את עצמה לכמה חודשים בארץ הקודש, שם הכל התחיל.