רגב ורג'וב: על תבונה ורגישות

לפני שמונה ימים, ב־30 במאי, שיחקה נבחרת ארגנטינה בבואנוס איירס נגד נבחרת האיטי. לאו מסי הבקיע שלושער, סרחיו אגוארו הוסיף עוד שער, אבל אני משוכנע ש־99 אחוזים מקוראינו לא ידעו בכלל, עד שקראו את זה עכשיו, שלפני שבוע התקיים משחק כזה שבו ארגנטינה ניצחה 0-4.

כי האיטי היא אחת המדינות העניות בעולם, והיא לא מעניינת אף אחד. לא אותנו, לא את ג'יבריל רג'וב וכנראה גם לא את שאר העולם. המשחק הבא של ארגנטינה, האחרון שלה לפני שתצא למונדיאל ברוסיה, היה אמור להיות במוצ"ש בירושלים. אבל להבדיל מהאיטי, ישראל היא מדינה מעניינת, לטוב ולרע. היא אהובה, היא שנואה, והיא בעיקר מושכת תשומת לב, ולעיתים לא מעטות גם אש, בגלל מי ומה שאנחנו. אירוח משחק מול ארגנטינה, נבחרת בעלת פרופיל בינלאומי מטורף בגלל הכוכב העצום שלה, לאו מסי, במיוחד בטיימינג הזה, הוא אירוע יוצא דופן ואסטרטגי ברמה הלוגיסטית והתקשורתית שלו, שהיה שצריך להיות מנוהל בתבונה וברגישות. ואיך שנראה כל ה"הו הא" הזה סביב המשחק - תבונה ורגישות לא היו שם.

המתחסדים שמדברים על ניתוק של הספורט מהפוליטיקה - הם צבועים או שאין להם מושג על מה הם מדברים. לאורך ההיסטוריה מנהיגי מדינות השתמשו באירועי הספורט בארצם כמנוף להאדרת המשטרים המוקצים שלהם - מהיטלר באולימפיאדת ברלין 1936, ברז'נייב באולימפיאדת מוסקבה 1980, שהוחרמה על ידי המערב בגלל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ועד החונטה הצבאית בארגנטינה, כן, שוב ארגנטינה, שאירחה את המונדיאל ב־1978, והקפידה ששחקני הנבחרת יתאמנו מאחורי גדרות של מחנה צבאי סגור, בעוד הגנרל וידלה מאיים על מריו קמפס וחבריו, שאוי ואבוי אם לא יביאו לו גביע.

בכל מה שקשור לכדורגל, ישראל לא ממש נחשבת בברנז'ה העולמית, והניסיון של שרת הספורט מירי רגב, לצד מאמץ ברוטלי וסר טעם שלה להאדרה עצמית, להפוך את המשחק הזה למפגן לאומני־פוליטי - לא עובר טוב בקהילות באירופה ובדרום אמריקה. כי בארגנטינה ובברזיל יש קהילות פלשתיניות וערביות ענקיות, שדעת הקהל לא יכולה להתעלם מהן. כל אלו היו צעד אחד רחוק מדי.

במסיבת עיתונאים מתלהמת העדיפה רגב כרגיל לפנות לבייס האלקטורלי שלה, על חשבון האינטרס הלאומי, וכרכה בצרור אחד את רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן עם הצלחת טרפוד המשחק. בלקסיקון הרדוד שלה, הים אותו ים, וביטול משחק, הרבה בגלל חטא היוהרה של הגברת, שווה למזימה השטנית של "ספטמבר השחור" במינכן 72'.

בסופו של יום עומדים משני צידי המתרס מירי רגב וג'יבריל רג'וב, שניים שלא בדיוק קמים בבוקר ומנופפים בדגלים של סובלנות ופיוס. כי כשנותנים לשניים האלה את המפתחות ומציידים אותם בלפידים, הם לא ידליקו איתם משואות - אלא יעדיפו לשרוף את הבית.