היה קשה למצוא השבוע מישהו בישראל שמאמין כי הרגיעה שהשתררה ביום רביעי בבוקר ברצועה תחזיק מעמד לאורך זמן. ההערכה הרווחת, שמן הסתם תקפה גם בעזה, היא שמדובר בהפוגה זמנית - אולי אפילו זמנית מאוד - ובתוך זמן קצר האש תתחדש.
אחרי כמעט ארבע שנים רגועות, משהו במאזן שבין ישראל לחמאס נשבר. זה לא שבעזה הפסיקו לפחד; אירועי השבועות האחרונים מוכיחים בבירור שההרתעה הישראלית עדיין חזקה, אחרת כבר מזמן היתה פורצת בדרום עוד מערכה רחבה. אבל טועה מי שחושב שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה, לימי השקט ששררו בגבול הרצועה כמעט ברציפות מאז סיומו של מבצע צוק איתן.
ישראל וחמאס נמצאים בנקודת מפנה. "בכל יום הטמפרטורה בשטח עולה", אמר גורם בכיר. "בעזה יש פחות ופחות בלמים, ויותר ויותר נכונות לקחת סיכונים". זה לא אומר שברצועה הכריעו בעד מלחמה; זה אומר שאם לא תימצא דרך לשחרר שם לחץ - לא תיוותר בידיהם אלטרנטיבה אחרת.
את שורשי יום הקרב של השבוע אפשר לחפש באירועי הימים שחלפו לו, או באירועי חצי השנה האחרונה, או בכלל במה שקורה ברצועה מאז 2014. כנראה כל התשובות נכונות. ארבע שנים אחרי המערכה האחרונה, עזה נתונה בשפל חסר תקדים. התשתיות קורסות, הכלכלה דועכת, האבטלה בשפל חסר תקדים ועימה המורל הכללי.
חמאס מודה כיום בפה מלא שאין לו יכולת לשלוט ברצועה. שהבטחותיו לעתיד טוב יותר לתושביה היו מקסם שווא, שאין מאחוריו דבר. הוא קיווה לפיוס עם הרשות הפלשתינית, שלא קרה, על רקע התנגדותו לדרישת אבו מאזן כי הארגון יתפרק מנשקו וייטמע במנגנוני הביטחון של הרשות, שתקבל עליה את השליטה על עזה ואת שיקומה.
בישראל אוהבים לשנוא את אבו מאזן, אבל פראייר הוא לא. לו היה נעתר לדרישת/תחינת חמאס, הוא היה קובר את הרשות פעמיים: בעזה, שם היה נתקע עם הבעיות ומותיר לחמאס להיות גיבור הרחוב שנלחם בישראל, ובמשתמע ביו"ש - שם היה מאפשר לחמאס לצבור פופולריות נוספת, על חשבונו. לא ברור אם אבו מאזן בכלל רצה לעזור לעזה או שהוא ביקש לחנוק אותה, אבל הוא סירב למצמץ. התוצאה היתה שהבעיה גולגלה, כתמיד, למגרש הישראלי.
הרחוב צעק נקמה
חמאס חיפש פתרונות אלטרנטיביים למצב. כסף קטארי, תיווך מצרי, אפילו מגעים עקרים עם מדינות במערב (וכמובן הפלירט הקבוע עם איראן, שהוביל לסיוע כספי מסוים לארגון, קטן מזה שמקבל מטהרן שותפו־יריבו ברצועה, הג'יהאד האיסלאמי). כשהגיע לדרך ללא מוצא, חזר חמאס למחוזות הידועים של חיכוך עם ישראל. תחילה חיכוך אזרחי, שהתחיל בדצמבר כ"הפגנות" מחאה על החלטת הנשיא טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, ואחר כך חיכוך צבאי על הגדר - שהגיע לשיא בשבוע האחרון.
בדרך היו כמה נקודות מפתח. האירועים האלימים של יום האדמה ב־30 במארס, ואחריהם אלה של יום העברת השגרירות לירושלים ב־14 במאי, שהובילו לרגיעה - בתיווך מצרי - דווקא ביום שאמור היה להיות האלים מכולם, יום הנכבה, למחרת. זה הוכיח שני דברים: שחמאס במצוקה ועלול לפנות לאלימות, ושהוא שולט באופן מוחלט בשטח - ברצותו יעודד אלימות, וברצותו יחדול אותה מיידית.
בניסיון לשמר חיכוך מתמיד עם ישראל, בחר חמאס בשבועיים האחרונים להפוך את הגדר למרחב טרור. זה התחיל עם עפיפוני התבערה שעשו שמות בשדות הקיבוצים בעוטף עזה, המשיך בניסיונות ירי ויידוי בקבוקי תבערה אל כוחות צה"ל, והגיע לשיא בסוף השבוע שעבר עם הניסיון להניח מטען סמוך לגדר. צה"ל, שזיהה את הניסיון, הגיב בירי טנק לעבר עמדה סמוכה של הג'יהאד האסלאמי, שהיה אחראי לפיגוע, והרג שלושה מאנשיו.
בג'יהאד נשבעו לנקום. לא מעט גורמים בישראל סבורים שזאת היתה הנחיה ישירה מטהרן, באמצעות מפקדת הארגון בדמשק, שתכליתה לרתק את ישראל לזירה הדרומית, מה שיוריד קצת מהמכבש שהיא מפעילה כנגד מאמצי ההתבססות של איראן בזירה הצפונית. סביר שההסבר הזה נכון, אבל הוא לא מלא; גם לפעילי הג'יהאד בעזה יש פתיל - שהתקצר מאוד השבוע, והם דרשו נקמה. בפעם האחרונה שזה קרה להם, באוקטובר אשתקד (אחרי שישראל השמידה מנהרה של הארגון וקברה תחתיה 12 מאנשיו), הנקמה המתינה זמן ממושך, ויצאה להם דרדלה לגמרי. הפעם ביקשו בג'יהאד שורה תחתונה אחרת.
בישראל צריכים להיות מוטרדים משיקול הדעת שהפעילו בעזה כאשר בחרו בדרך התגובה. עשרות מרגמות לעבר מוצבי צה"ל מנחל עוז ועד סופה הן לכאורה מטרה לגיטימית - פגיעה במוצב תחת פגיעה במוצב, פגיעה בלוחם תחת פגיעה בלוחם - אבל הכמעט־ונפגע בגן הילדים בעין השלושה עלול היה להסתיים באסון. לא ברור מדוע בג'יהאד חשבו שישראל תעבור על האירועים האלה בשלווה, כאילו כלום, ותחזור לסדר היום; לא ברור גם מה חשבו בחמאס, כשאישרו לג'יהאד לשבור את הכלים ליום אחד.
התגובה הישראלית החריפה, שכללה תקיפת עשרות מטרות, באור יום, הכניסה את חמאס למלכוד. פתאום הוא מצא את עצמו בעמדה של פת"ח: השליט, שחושש מעימות עם ישראל, ומותיר אותו לארגונים אחרים. הרחוב צעק נקמה, הרשתות החברתיות השתוללו, וארגון ההתנגדות המוביל ישב בשקט. זה לקח רק כמה שעות (אפשר רק להניח מה קרה בזמן הזה בעזה) עד שחמאס החליט להצטרף לירי. הוא נשמר אמנם שלא לשבור את הכלים ואפשר פגיעה רק ביישובים הסמוכים לרצועה, אבל אותת לישראל שגם הוא במשחק.
אבל מאחורי הקלעים ניהל חמאס משחק כפול. הוא פנה לישראל דרך מצרים וביקש רגיעה מיידית, ובהמשך הערב אף טען כי הושגה הפסקת אש. בישראל סירבו לנהל מו"מ, וענו את התשובה הקבועה: אם תפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק. בינתיים ניצל צה"ל את ההזדמנות, והשמיד לא מעט יעדים של הארגון - בעיקר כאלה הקשורים להתעצמותו הצבאית. חמאס הבין את המסר, ולפנות בוקר נצר כליל את האש מעזה.
הדילמה הישראלית
סיור קצר ולא מייצג בנגב המערבי הציג שלשום את הדילמה הישראלית. בשדרות, אחרי לילה של צבע אדום וממ"דים, דרשו פעולה נחרצת; בקיבוצי העוטף ביקשו לחזור לרגיעה. ישראל נעה השבוע בין שני הקצוות האלה: מוכנות מיידית לפעולה נרחבת (כולל תגבור כוחות, פריסת מערכים ורענון פקודות מבצע) ונכונות לחדול מיידית מפעולה.
אבל ההכרעה הישראלית צריכה להיות אסטרטגית, לא טקטית. קודם כל בגלל סדר העדיפויות הלאומי; אם איראן נמצאת כיום במקום הראשון - מהגרעין ועד למאמצי התבססותה בסוריה - אסור לישראל להישאב להסלמה בדרום, כדי שתוכל לשמר את הצפון כזירה עיקרית. זה נכון גם בהסתכלות ממוקדת על עזה; כאמור, משהו בה נשבר, ולא יהיה אפשר לתקן אותו. דרושה דרך אחרת, שיכולה להיות אחת משתיים: מערכה רחבה או רגיעה ארוכת טווח.
בשבועות האחרונים מתנהלים מגעים ראשוניים, בתיווך מצרי, לבחינת האופציה השנייה. אתמול פורסמה ב"ישראל היום" ההערכה כי חמאס יהיה מוכן לוויתורים מרחיקי לכת, כולל בצד הצבאי. סביר שהדרך לשם תהיה עמוסת מהמורות ומשברים - ואולי אפילו סבבי לחימה יזומים בשטח - אבל בדיקת האופציה מתחייבת, ולא רק משום אחריותה של הממשלה לחפש כל דרך קודם שנגלוש למלחמה.
הודנה כזאת, אם תושג, תגבה מחיר משני הצדדים. ישראל תידרש לאפשר פרויקטים לשיקום הרצועה, וכנראה גם לשלם בשחרור אסירים תמורת השבת גופות שני חללי צה"ל ושני האזרחים שמוחזקים בעזה. מנגד, על רקע המצוקה ברצועה, תוכל ישראל לקבל לא מעט ויתורים מחמאס - כולל בתחום של ההתעצמות הצבאית. זה ייבחן כמובן בפרטים, בניסוחם וביישומם בשטח; התחושה הכללית, כאמור, היא שזה אפשרי.
על הרקע הזה, לא ברור מה שלח השבוע חלק משרי הקבינט להעלות את מפלס האיומים בתקשורת. הם הרי מכירים את תמונת המצב, ואת התוכניות הצבאיות; הם יודעים שכיבוש הרצועה, מיטוט חמאס, עריפת ראשי מנהיגיו - כל אלה לא עמדו לרגע על הפרק. נהפוך הוא; ישראל ביקשה להחזיר את הדילמה לעזה, כדי ששם ישברו את הראש. שאם חמאס יבחר במלחמה האחריות תהיה עליו, ואם יבחר ברגיעה - הוא יגיע אליה מנקודת חולשה.
הדילמה הזאת תתגבר כעת. ביום שלישי שוב צפוי יום קרב על הגדר, הפעם סביב אירועי יום הנכסה. סביר שאחריו יתחדשו הניסיונות לאתגר את צה"ל על הגדר. לכל אירוע כזה פוטנציאל נפיץ מבעבר, משום הרף שנקבע השבוע - שיהיה הפתיח לסבב הבא. זאת גם הסיבה שצה"ל ממשיך להחזיק כוחות מתוגברים בגזרה, ואף קיים השבוע, כמתוכנן, השתלמות רחבת היקף בצאלים של כל האוגדות בצבא לשיפור מוכנות מפקדיהן למלחמה בדרום.
מי שהוביל את ההשתלמות הזאת הוא אלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר. מחרתיים הוא היה אמור לסיים את תפקידו (לטובת האלוף הרצי הלוי), בדרך למינוי אפשרי כסגן הרמטכ"ל הבא. על רקע האירועים נדחתה ההחלפה בשלושה ימים, ל־6.6, תאריך פופולרי לא רק אצל חובבי הסרט "מציצים" אלא גם בלוח המלחמות הישראלי - מששת הימים ועד לבנון הראשונה. הימים הקרובים יקבעו אם גם יוני 2018 יצטרף ללוח הזה, או שדווקא יסמן את ראשיתו של מפנה בגזרת הדרום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו