סבב הרקטות וההפצצות של צה"ל הוא חלק מהקרב המתגלגל שהחל על הגדר בערב פסח האחרון. לא נכון להתייחס אליו כנטול הקשר. מה שנחוץ הוא להבין יותר לעומק כי לא מדובר בהתפרצויות רגעיות שאינן מובנות לנו, בדרך כלל על רקע "מצוקת התושבים בעזה".
הסבב הזה מוכיח כי במידה רבה, אסטרטגיית ההרתעה שישראל החלה להפעיל נגד עזה וחמאס בצוק איתן - נשמרת. מצד שני, עוצמת העימות הכבושה היא גדולה וצריכה ללמד אותנו ששגינו בהבנת המלחמה הפלשתינית. ישראל התייחסה לכל נושא הטרור הפלשתיני כאל תיאטרון שוליים; לא הוענקה הערכה נכונה למשמעותו, לכוח ההתמדה שלו, התמקדנו במתן מענה מבצעי לגילויים האופרטיביים של הטרור, ולא הבנו את הסיכונים האסטרטגיים הנובעים מהמערכה הפלשתינית בכללותה.
צה"ל מורתע פוליטית מלעסוק באסטרטגיה האמיתית שמופעלת נגד ישראל ונגדו כגוף צבאי. לכן גם המענים הדרושים הם חלקיים בלבד. המסקנה מ־50 שנות המלחמה העממית היא בעלת ממד פוליטי־מדיני, ולכן קשה בחברה הישראלית להפנים אותה: לא נראה סביר לחסל את הסכסוך־עימות הזה באמצעות פשרה או הסכם.
זו מסקנה לא פופולרית, ומנתחים שמרנים שהתמחו במלחמות עממיות הגיעו אליה עוד בתחילת שנות ה־70. האסטרטגיה המעשית היחידה היא להרתיע תוקפנות שמטרתה להשמיד את ישראל. בין שזו תוקפנות בעלת מניע פלשתיני מקומי טהור ובין שזו תוקפנות הנתמכת בידי איראן.
פעולה נרחבת להכרעה צבאית בעזה צריכה להישקל רק באפקט ההרתעה שיישאר לאחר כיבוש השטח וחיסול משטר חמאס. הניסיון של ישראל מראה שתוצאות ההכרעה הצבאית אינן חזויות ולא נוצרת הרתעה. דווקא הלוחמה שהחלה בצוק איתן וקיבלה תנופה בשנתיים האחרונות בונה סוג של הרתעה. אך חמאס הוכיח יכולת המצאה, ואת ההתקפות על הגדר הוא יכול לרשום כהישג, למרות ששילם מחיר התאבדותי של 120 הרוגים ויותר.
"כל המלחמות העממיות מתחילות באידיאולוגיה", כותב סטפן פוסוני, "הן מבוצעות על ידי ארגון, והן מנצחות באמצעות לגיטימציה". צה"ל עומד במשימת ההרתעה. אך תנועת הטרור הפלשתינית האנטישמית מתנחלת בלבבות, ומפצלת אפילו את החברה האמריקנית.
גמישות תמנע מהפכה: המגמה הציבורית השלילית כלפי ביהמ"ש העליון מתבטאת במספרים, והחריפה מתקופת אהרן ברק ועד לימינו. דווקא דבריה של אסתר חיות, השבוע, עשויים לסמן שינוי
מלחמות מנצחים בסופו של דבר עם נעליים גבוהות על הקרקע. לא, זה לא עזה. לבית המשפט העליון אין הרבה נעליים על הקרקע. מה שיש למערכת המשפט זה כוח הרתעה.
השבוע שוב נערכה התגייסות של בכירי המערכת נגד הממשלה, שוב על רקע פסקת ההתגברות. משך תקופה של כחודשיים, על רקע משברים ביטחוניים, היתה תחושה שהממשלה, וראש הממשלה בייחוד, חזרו למשול. אבל מאז שמפכ"ל המשטרה אלשיך פתח במתקפה על רה"מ במאבקו על השנה הרביעית בתפקיד, חזרנו לשגרה.
המגמה שמסתמנת היא של משבר חוקתי, כשהממשלה למעשה בנסיגה מול הלחץ של מערכת המשפט והתנגדותם של השר כחלון ושל רועי פולקמן לכל שינוי. זו סיבה טובה ללכת לבחירות בהקדם, בין השאר כדי לחדש את אמון הציבור בממשלה הנוכחית.
איפה טועים מגיני הסטטוס קוו האקטיביסטי של ביהמ"ש העליון והיועץ המשפטי לממשלה? היעדר הנכונות להתגמש עלול להסתיים בסוף התהליך לא ברפורמות ובתיקונים בשיטה, אלא במהפכה. כיצד יכולה להיראות מהפכה כזאת ביחסי רשויות המשטר? למשל בהעברת מינוי שופטי העליון לידי הממשלה, ואישור כל מינוי כזה בידי הכנסת - וריאציה ישראלית על השיטה האמריקנית. זה יכול לבוא עם תוספת של הגבלה גורפת על בית המשפט העליון לפסול חוקים. הסיסמה: עדיף חוק עוקף בג"ץ מאשר בג"ץ עוקף חוק.
מי שיצר את המגמה השלילית הזו מבחינת בית המשפט העליון הוא הנשיא בדימוס אהרן ברק, שבתאוותו לניצחונות בטווח הקצר פגע באמון הציבור במוסד הכה חשוב לדמוקרטיה. היועמ"ש מנדלבליט טעה בנקודה זו; אמון הציבור לא נפגע בגלל שהמערכת הפוליטית מסיתה נגד מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט.
מדובר בתהליך ארוך שנים, שבו ממשיכי דרכו של ברק בנשיאות אף החריפו את המגמה: מידת האמון בבית המשפט העליון עומדת על 57 אחוזים - לפי מדד הדמוקרטיה של 2017. בשקלול של הציבור הערבי זה יותר נמוך. לפני כ־15 שנה עמדה רמת האמון על קרוב ל־80 אחוזים(!). אך כבר במדד של 2005 הסתמנה מגמת ירידה חזקה ל־72 אחוזים. בתוך כ־15 שנה התחוללה שחיקה של כ־20 אחוזים ברמת האמון הציבורי בבית המשפט העליון.
השחיקה היא קודם כל תולדה של התנשאות ועזות מצח, הנטולות כל יסוד חוקי. הייתי מוציא מההכללה הזאת דווקא את הנשיאה המכהנת אסתר חיות. הדברים שנשאה השבוע בכנס לשכת עורכי הדין באילת הם נכונים. הדציבלים של השיח הציבורי ברשתות ובתקשורת הזרם המרכזי בנושא המשפטי הם גבוהים בצורה מסוכנת.
אבל תרמו לכך שופטי בית המשפט העליון בדימוס, כמו אליהו מצא, שאמר לפני כמה שבועות: "לא רוצה להשוות לאיראן או לצפון קוריאה אבל אנחנו בהחלט עלולים להגיע לדיקטטורה כמו טורקיה של ארדואן... איני נוהג להשיא עצות לשופטים מכהנים אך כאן מדובר בסכנה מוחשית לדמוקרטיה... אם הכרעה זו היתה מגיעה לפתחי הייתי פוסל את החוק (ההתגברות)".
הנשיא אהרן ברק ולפני שבוע פרופ' אמנון רובינשטיין נוטים להעלות את סכום ההימור: זה לא ארדואן אלא היטלר. הם משתמשים בתקדים חסר כל בסיס, שלפיו בית משפט עליון בעל סמכות בגרמניה לא היה מאפשר להיטלר להפוך לדיקטטור. אבל משתמע שבית המשפט העליון בישראל הוא מחסום בפני ממשלה לא לגיטימית הנמצאת בדרך לדיקטטורה רצחנית.
ויזה ומניעתה הפכו לאמצעי לוחמה מקובל. אברמוביץ' // צילום: אי.פי.אי
מרעילים את האווירה: גם אם עלייתו של רומן אברמוביץ' לישראל מלמדת על קרבה בין ישראל לרוסיה, עדיף שבריטניה תטפל קודם בקיצוניים שבתוכה
היה זה ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שהשתמש - ואולי יש לו זכות יוצרים - במושג ידידים־אויבים (Frienemies). זו תופעה חדשה. רוסיה, למשל. ארצות ערב הסוניות. הממשל הדמוקרטי בארה"ב לשעבר. הביטוי האחרון לתופעה הוא היחס המחפיר עד משפיל שלו זוכה בעל ההון היהודי־רוסי רומן אברמוביץ' מבריטניה.
ההנחה של הבריטים היא, כנראה, שאם אברמוביץ' טרם הורעל סימן שיש לו יחסים קורקטיים עם הנשיא פוטין. וכך הם לא חידשו את הוויזה של המיליארדר - שנעלם מהשטח. מטוס הבואינג 767 שלו נצפה לאחרונה בלונדון ב־1 באפריל. אפילו למשחק גמר הגביע של צ'לסי הוא לא הופיע. והנה הוא צץ בישראל בתור עולה. אז כנראה זה מלמד על יחסים טובים בין ישראל לרוסיה, כאן הוא מרגיש בטוח, לפחות כמו ליאוניד נבזלין.
נכון שזה לא משמח שהאזרחות והדרכון שלנו משמשים מפלט אחרון למיליארדרים נזקקים, אבל ויזה ומניעתה הפכו לאמצעי לוחמה מקובל על ידי ידידים-אויבים. ראו מקרה מילצ'ן ומקרים קודמים של אנשי ביטחון בכירים, שהיו מאוימים בנושא הזה בידי האמריקנים.
הבריטים מאוד קנאים לעניין מתקפת ההרעלות על אדמתם. מדוע, אם כך, הם מתקשים להבין את ישראל כאשר היא מגינה על יישובים אזרחיים מפני התקפה של אספסוף אסלאמיסטי של עשרות אלפים, העוסק בלית ברירה בשריפת שדות?
התשובה לכך היא שבתחומי חוק ומשפט, בתחומי הפוליטיקה הפנימית, בתקשורת ובאקדמיה - בריטניה עוברת קולוניזציה מואצת של גורמים אסלאמיים. מלבד מקרי האונס הרבים, שמערכת האכיפה עוצמת עין כלפיהם, ממש כפי שמערכת האכיפה בישראל עוצמת עין ביחס להמרדה גלויה נגד קיום המדינה, הסיפור האחרון הוא ביקורו המתוכנן של הנשיא דונלד טראמפ בבריטניה בעוד כחודש וחצי.
זה ביקור שנדחה במשך כשנה וחצי. הסיבה למעשה היא וטו של המוסלמים ובעלי בריתם בפוליטיקה הבריטית. בחודש יולי בשנה שעברה אמר ראש עיריית לונדון סאדיק חאן: "ביקור ממלכתי שונה מביקור רגיל, וכאשר נשיא ארה"ב נוקט מדיניות שרבים בארצנו חולקים עליה, אני לא בטוח שזה הדבר הנכון מבחינת הממשלה לפרוש לפניו את השטיח האדום". סקרים מצאו שביקור טראמפ צפוי לעורר מחאה המונית של כ־2 מיליון איש.
שחקן נוסף בהצגה: מבובי קנדי ועד חיים ארלוזורוב - דמותו של "היורה השני" מופיעה תמיד בנסיבות פוליטיות, כחלק מנרטיב חלופי לרצח
אחת הדמויות המיתולוגיות של המאה ה־20 היא זו של היורה השני, או היורה הנוסף. הוא הופיע לראשונה כנראה בעקבות רצח קנדי ב־1963. הוא שב לזירה ברצח רבין ב־1995. והשבוע הוא רושם הופעה גם ברצח רוברט (בובי) קנדי, שבשבוע הקרוב (5 ביוני) ימלאו לו 50 שנה.
החודש זה גם 85 שנה לרצח ארלוזורוב. יוצר הקולנוע אבי וייסבלאי מגיש לצופה סרט שעשוי להפתיע גם את אלה שנמאס להם מהרצח, שהרס את החיים הפוליטיים בישראל יותר מרצח גדליהו בן אחיקם. יש בסרט כמה הפתעות; למשל, צילום שבו נראה ארלוזורוב המת כשפניו גלויים בארון פתוח חשוף לקהל העובר על פניו.
אבל לראשונה נחשפת עדותו המוקלטת ומצולמת של יצחק חנקין, איש ההגנה המיתולוגי, המעיד בשכנוע מוחלט על הרוצח עבד אל מג'יד, שישב איתו בכלא: "הוא מספר לי דבר כזה. הוא וחבר שלו עיסא דרוויש הלכו על שפת הים של תל אביב. לחפש בחורות. פתאום הופיעה בחורה. זאת היתה סימה ארלוזורוב. והם עצרו אותה והתחילו לדבר איתה. עבד אל מג'יד למד בשיעורי ערב עברית. בגימנסיה הרצליה. ידע לקשקש בעברית. כעבור 30 מטר הלך איזה גבר והתקרב. זה היה ארלוזורוב. ואז הוא באופן אוטומטי, הוא מדבר עברית. שאל אותו: מה השעה? או כמה השעה? וארלוזורוב, במקום לעשות ככה (מניף את הזרוע כאילו להסתכל בשעון) עשה תנועה כזו... (מכניס את היד לכיס - להוציא שעון כנראה). עיסא דרוויש חשב שהוא מוציא אקדח, ירה בו. הם לא ידעו מי, מה. וזהו. ברחו". מי ששמע את העדות מחנקין היה חיים גורי, שכלל אותה ב"הספר המשוגע". הוא כינה שם את איש הביטחון והשו־שו המיתולוגי "יעקב", כדי שלא יזהו שזה בעצם "יצחק".
ברשימה נפלאה בגיליון האחרון של "האומה" מספר יוסי אחימאיר, כי מייד לאחר צאת "הספר המשוגע" ב־1971, הוא טלפן לחיים גורי. בספר גורי תיאר את פרשת הרצח "כמשוגעת (שנכלאה) עייפה בדפי העיתונים". על עדות חנקין שאותה ציטט אמר ליוסי: "עד עכשיו איש לא אמר דברים בצורה כזאת. יש כאן מבחינה מסוימת, אחרי שנים רבות, גילוי של אדם ששתק". לאחר שפרסם מאמר ב"דבר" שחשף אמירות דומות, קיבל חיים גורי "מכתב נורא" מהאלמנה סימה ארלוזורוב: "אתה משלנו, איך עשית זאת?!" היא "הטמיעה בבנה (שאול) ובכמה מצאצאיה את הדבקות עד היום בעלילת הכזב ובשנאת הרוויזיוניסטים", כותב אחימאיר.
וכאן מגיח "היורה השני". הוא מופיע תמיד מסיבות פוליטיות. בנו של רוברט קנדי, רוברט הבן, היום בן 64, הכריז בשבוע האחרון שהוא לא מאמין שסירחאן סירחאן רצח את אביו. בדצמבר שעבר נפגש הבן עם סירחאן, שעדיין נמק בכלא בקליפורניה. שוחח איתו שלוש שעות. בעקבות השיחה ובעקבות בחינת דו"ח הנתיחה שלאחר המוות, "הוטרדתי מהאפשרות שהאדם הלא נכון הורשע ברצח אבי", אמר קנדי הבן ל"וושינגטון פוסט".
הוא דורש חקירה חוזרת. מי הרוצח? אין ספק שסירחאן. אבל כאשר לינדה סרסור היא הסמל החי למיזוג בין המלחמה האנטי־יהודית לבין הדמוקרטים, נשאר מחסום אחד: רוברט קנדי, קורבן קדוש של המפלגה שנרצח בידי מחבל פלשתיני. סירחאן רצח את קנדי ביום השנה למלחמת ששת הימים. עוד אי נעימות מבחינת השמאל האמריקני. מה עושים? מזעיקים את "היורה השני".
לעומת רוברט הבן, שאול הבן איננו מוכן להפשיר את הרשעתו כלפי סטבסקי, רוזנבלאט ואב"א אחימאיר. בדרך כלל הים מוחק סימני שאלה כתובים בחול. במקרה של רצח ארלוזורוב, סימן השאלה הפך לסימן קריאה. "לא היה רצח פוליטי", כפי שכתב חיים גורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו