למרות הפחד, זה ביתנו

אני אמא של עלמה (‭,(5‬ סול (‭10‬) ומיה (‭.(14‬ התגוררתי 20 שנה בקיבוץ ולפני שנה עברתי לתלמי יוסף. בתי עלמה לומדת בגן.התחושה היא שקרה פה נסכי הילדים בשעות האלה היו אמורים להיות בגן וסדר היום שלהם הוא לצאת בבוקר בגלל השעות החמות. הילדים היו יכולים להיות בחצר וזו היתה יכולה להיות טרגדיה.

אבל הילדים בסדר, ובכל מקום יש סכנות ודברים רעים שיכולים לקרות. עליתי מארגנטינה, מדינה שבה חיי אדם נלקחים בקלות, הורגים אותך בשביל טלפון. פה זה הבית שלי וכאן אני מרגישה בטוחה, גם אם לא תמיד קל. אתמול בבוקר כשהגעתי עם עלמה לגן היה לי מאוד חשוב לשדר רוגע. גם כשיש צבע אדום אצלי, אני לא מרשה לרוץ כי אפשר ליפול, יש לנו מספיק זמן. אנחנו בחרנו להיות פה ולא נברח בגלל שקשה לפעמים. זאת המדינה שלנו ואנחנו חייבים להתעלות מעל עצמנו למען ילדינו.

לכל אחד דרכי ההתמודדות משלו. לי מאוד עוזר להושיט עזרה לאנשים אחרים, אבל הלבטים כל הזמן קיימים. אני מדברת עם הילדות שלי ואני מבינה שעליי לאפשר להן לפחד כי פחד זה מנגנון, ולא לצפות מהן שיהיו כמוני. אתמול עלמה הבינה את המצב והיתה בהלם, אבל בסוף יש גם רגעים מצחיקים, כשהיא אמרה: "אני הראשונה שמגיעה לגן דווקא היום?" בתוך כל הסיטואציה הילדים שומרים על הומור.

מרגמה בחצר

אני מאוד סומכת על הגננת ועל מערכת החינוך. אנחנו ערוכים מבחינה נפשית וארגונית להתמודד עם המצבים האלה ואני בטוחה שנצליח להיחלץ מהם. הבנות הגדולות שלי דואגות לחברות, הן מאוד מחקות אותי בכל העניין הזה של לדאוג לאחרים. הן בסדר, הן מאוד חזקות.

אני מקווה שיבוא יום ונצליח לחיות בשקט למרות שכרגע זה נראה קשה. חשוב לי להבהיר שאנחנו חזקים ואופטימיים ואוהבים את הבית שלנו, אין לנו מדינה אחרת.