ביקורת גבולות

את תואר הוויכוח המטופש של השבוע שעבר לקחה בהליכה המערכה סביב מערכון התפילין של "ארץ נהדרת". צוות היוצרים המוכשר הזה החליט לעצב לוק נטע ברזילי באמצעות שתי תפילין־של־ראש. את כל היופי הזה הוחלט להלביש על ראשו הקודח של ערן זרחוביץ' בשבתו כנפתלי בנט, והשאר כבר קרה מאליו.

כלומר, כל מי שזה היה אמור להפעיל אצלו את לחצן המצוקה האוטומטי, אכן זמזם. אריה דרעי - שאת הקריירה שלו אפשר לסכם במילים "קידוש השם" - ביכה את חילול הקודש. ליצמן, שעדיין לא ברור אם הוא השר, או סגן השר, או הבריאות בכבודה ובעצמה, הסתייג בליצמנית, שאף אחד ממילא לא מבין. וכל שומרי הסף של חופש הביטוי הרימו קול צעקה כאילו כבר סגרו להם את "ארץ נהדרת", וכאילו עקרון חופש הביטוי מחייב אותי לאהוב, להוקיר ולקלס את כל מה שדוחפים לי תחת הכותרת סאטירה.

אני, למשל, לא אהבתי את הדימוי הזה. לא כי אין להם זכות ולא כי יש גבול. יש להם זכות, והם השתמשו בה. זכותם. חבל שלא השתמשו קצת יותר בשכל או בטעם טוב. אני לא מג"בניק ולא חושב שלמישהו יש זכות לשרטט את גבולות החירות, אבל בשם אותו חופש עצמו אני מביע כאן את מה שחשבתי על הקטע ההוא. זה הכל. סליחה, יש סיבה מדוע שלא ננהל את המחלוקות היומיומיות בינינו כמו אנשים בוגרים?

ואז נפלתי על מאמר אחד שהתפרסם ברשת וטען שצמד התפילין הוא מטאפורה נפלאה. למה נפלאה? ובכן, כי ככה. כי אם החרדים התעצבנו, אז אני צריך לגרגר מרוב עונג. אבל באמת, למה נפלאה? האם בנט עסק לאחרונה במשהו שקשור בתפילין? או בתפילה? האם מישהו מאיתנו יודע בכלל אם בנט מניח תפילין מדי בוקר? האם התפילין שייכות יותר לבנט מאשר לכל יהודי אחר, כולל זרחוביץ' עצמו? אז למה זה כל כך נפלא (ולא, נניח, "לגיטימי". או - "תיכוניסטי". "וולגרי". ואף גרוע מכך - "היתולי") להפוך את בנט לנטע ברזילי על טוטפות?

אני לא איש של בנט. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, הציעו לי להיות איש שלו, ובלי יותר מדי לבטים בחרתי לסרב. על כך אני עדיין מברך ברוך הנותן לשכוי בינה, ולאדם - דעת. אבל, בעל המאמר טען שכל האג'נדה של שר החינוך היא מזימה מיסיונרית גדולה ואפלה. וכשטוענים כך, צריך לבחור אחת מהשתיים: או להביא הוכחות לדבריו או לשכנע אותנו שאין כאן אובססיה של שנאת דתיים, שלא שונה במאומה מכל אובססיית שנאה אחרת ושגורמת לו לחשוד בכל אדם, אם חלילה יש לו פיסת טקסטיל זעירה על הראש.

שימו לב, כך עובדת דמגוגיה. מתחילים בטיעונים מוצדקים. נשבעים בחופש הביטוי (קדוש כמובן. מסכים איתך). טוענים שמותר לו לסטיריקן לשחוט פרות קדושות (הייתי מעדיף שהוא ישחט מדי פעם גם פרות שקדושות עבורו. לא רק את הפרות של זולתו. אבל, מילא. גם עם זה אני מסכים), מוסיפים התנגדות עזה לכפייה דתית (לא כל כך רלוונטי לענייננו, אבל בטח שאני מסכים איתך), ואז, אחרי שהסכמנו ועברנו ריכוך, לפתע משחילים עוד טיעון: דוסים יקרים, שימרו לעצמכם את דעתכם. שבו בפינה. מלמלו את הארמית החשוכה שלכם עמוק בתוך ד' אמותיכם. ואם לא אכפת לכם, ודאו שהתריסים מוגפים, לפני שאתם פותחים את הפה.

רגע, למה בעצם? איך קפצנו ממלחמה נגד כפייה והדתה לדרישה קטגורית להשתקת דתיים?

כך, בהינף שתי אצבעות על המקלדת, מתברר שהלוחם הנאור נגד כפייה דתית, לא כל כך מתנגד ל"כפייה" כמו שהוא מתנגד ל"דתית". הנאור שלנו לא מסוגל לשמוע טקסטים שהוא לא מסכים איתם, מסכן שכמותו, ולכן כולנו מתבקשים לשתוק ולא לעבור בשכונתו בבגדים שמזכירים לו את סבא שלו.

אם זה מצלצל באוזניכם קצת כמו נטורי קרתא, זה לא מקרי. מאחורי המסכה הדקיקה של אזרח המגן על חירותו, מסתתר תוקפן קטן שישמח לסתום לכולם את הפה. בשם חופש הביטוי כמובן. בשם ההומניזם הוא יצבע בצבעים חשוכים את כל מי שלא שותף לדעתו. ולמרות הצביעות והחוצפה, ועדר הטוקבקיסטים שעונים אחריו אמן, זה עדיין לא הדבר הגרוע ביותר שעולה מהשיח הכוזב הזה.

היהדות היא הרבה יותר מדת. יש בה מרכיבים פולחניים ודתיים, אבל הם רק חלק ממערך כולל של דרך חיים, כלומר תרבות. ברגע שהמאבק הצודק נגד כפייה דתית מעלה ווליום ומגדיר כל סממן תרבותי יהודי כחלק מאותה כפייה, הוא עובר מהגנה להתקפה. הוא מנסה למחוק תרבות. הוא מבקש לטעון שמותר לתרבות העכשווית שלנו לספוג השפעות מכל כיוון, רק לא מהכיוון היהודי ולא מפאתי מזרח קדימה.

מותר לנו להחזיק אצבעות למישהו. גם באולפן טלוויזיה בפריים טיים. מותר להקיש בעץ. לומר "טפו טפו איזה יפה". אבל לא להגיד "שמע ישראל", רק לא זה! למרות שגם יתר הדוגמאות הן פרקטיקות דתיות (אצבעות מצטלבות. העץ של הצלב. עין הרע), הן הגיעו מדתות אחרות. כמו התיאטרון. כמו המנהג לענוב עניבה. אז זה בסדר. לא?

מי שפוסל כל ריח של יהדות מצדיק בעצם את החרדים הקיצוניים שטוענים שהיהדות היא שלהם ורק שלהם. מי שפוסל את היהדות כתרבות, כתרבות שלנו דוברי העברית, מנסה למחוק בחוצפתו את זהותו של רוב הציבור בארץ שהוא מסורתי בדרגות שונות.

מי שעושה את זה מנסה להפוך את הישראלי למלקט שאריות תרבות שנפלו משולחנות זרים. והעובדה שהוא עושה את זה כביכול בשם אהבת האדם, היא בדיחה ששום חופש ביטוי לא יהפוך אותה למצחיקה.

חוץ מזה, מספיק היה לבקר באחד מתיקוני שבועות כדי להבין כמה פתטי זה להיות קיצוני. התיקונים הללו יצאו כבר מזמן מתחומי בית הכנסת ועברו לבתי קולנוע, אולמות תרבות, מתנ"סים ואיפה לא. גם השנה הם משכו אליהם גברים ונשים מכל המגזרים והגילים שרוצים לשוחח וללמוד ולהעשיר את חייהם, ולא רק למלא אותם בפחדים ובשנאות.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו