אמפתיה לבגידה? יש דבר כזה

השבוע ישבתי וטרפתי ציפורניים מול הפרק-הלפני-אחרון של "יש לה את זה". מי שלא זכה לצפות בסדרה הממכרת מבית קשת 12, הפסיד חוויה מוזרה מאוד - להתמלא התרגשות וציפייה לבגידה, והטור הזה כנראה לא בשבילו.

אבל אתם, אחיי ואחיותיי המכורים, בוודאי תודו שלא ידעתם את נפשותיכם מרוב אושר בכל פעםשנטלי (ניב סולטן)וליאור (עוז זהבי) התקרבו. שחיכיתם לזה כאילו האחד לא נשוי והשנייה לא מאורסת, כאילו בגידה זה לא הדבר השפל בעולם. תודו שסלחתם להם על שקרים איומים וההתנהגות מחפירה בכל פעם שצפיתם בהם מביעים מעט חרטה, ותודו! שהתבאסתם רצח כששחר (מאור שוויצר) נפצע והלילה הסוער שלהם נגדע.

כן, היו רגעים שכאב לי על בני הזוג הנבגדים, היו רגעים שאמרתי לעצמי "בואנה זה לא בסדר, איך הם מסוגלים?", אבל בסוף השתכנעתי גם אני שהחיים יותר חזקים מהסכמים. לו היינו עדים לחצי מזה במציאות היינו בוודאי מתמלאים חלחלה וזעם, בכל פעם שסיפורי בגידות צפים סביבנו או מכים בנו אנחנו סולדים, מגנים בתוקף ורואים בזה מעשה מנוול.

מתוך "יש לה את זה" // צילום מסך

אז מדוע כשזה על המסך יש בנו אמפתיה? למה מהספה בסלון אפשר לפתח אהבה והזדהות עם הבוגדים? ובכן, כי כשרואים תמונה מלאה, קל לנו להבין אנשים - רשעים הופכים לאנושיים. התובנה הזו גרמה לי לתהות אולי עלינו ללמוד מזה משהו, אולי עלינו להיות פחות שיפוטיים וביקורתיים כלפי בגידות, הרי ראינו במו עינינו את המורכבות שבדברים.

אבל האם בני האדם באמת יכולים לגלות סובלנות לבגידה? להבין שבמציאות אין לנו גישה לתמונה המלאה? מסוגלים להבין שמה שרואים משם לא רואים מכאן?

פחחחח. אין סיכוי בחיים.

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום