בוקי עושה את לונדון

"בשבוע שעבר נפלתי מהאופנוע. 1 בלילה, ואני סוחב את האופנוע שלי בצד הדרך, הולך באיזה חור בתל אביב. ואז מישהו ראה אותי והתקשר למשטרה, אמר שסחבתי אופנוע. בתוך כמה דקות מגיעה ניידת, עוצרים אותי שוטרים, ואני אומר להם: 'אני לא גנב! אני בוקי נאה!' בקיצור, הם לקחו אותי הביתה".

כך הסתיים לו עוד יום אופייני בחייו של כתב הפלילים המיתולוגי בוקי נאה, שהוא גם אושיית תקשורת, בוגר "הישרדות VIP", מחבר שני ספרים, ארכיון מהלך של תולדות הפשע המקומי והאיש שגידל על ברכיו דורות של פושעים, שוטרים וכתבים במשך 40 שנות קריירה ענפה. את אחת העיתונאיות שגידל בחייו הוא סחב איתו ללונדון, לחנוך את הקו החדש של טיולי הפשע שלו - שנדדו מהסלאמס של תל אביב לכפרים בסיציליה, ועכשיו מגיעים גם לבירה הבריטית, מולדתם של שרלוק הולמס, ג'ק המרטש והסקוטלנד יארד. 

"את היית כתבת פלילים? מי עשה אותך כתבת פלילים?" הוא מזכיר לי בנתב"ג את מה שאני מנסה לשכוח. זירות רצח, גופות, פיגועים, עדי ראייה, רפרודוקציות של קורבנות - בוקי שחה בביבים, וכשהייתי בת 20, לתקופה קצרה, הייתי איתו שם. "את כבר אוהבת פלילים?" הוא שואל, ואני משיבה: "מאוד!"

טוב, לא ממש.

בוקי בן 60. הוא 167 ס"מ, שוקל 100 ק"ג ("אני חתיך? אני חתיך", הוא שואל ומשיב לעצמו, "טוב, אף פעם לא הלכתי עם בחורות בגלל צורתי החיצונית"). גוש של אנרגיה תזזיתית, סוערת, מהפנטת. הוא נראה כעוס גם כשהוא לא, הפה שלו תמיד פתוח כי הוא מדבר, מחייך או אוכל, או שלושתם בבת אחת.

הוא מצטייר כטיפוס וולגרי, גבר קשוח עם כרס של דובון־אכפת־לי, וקשה להתעלם ממנו כשהוא צועד ברחוב בקצב מסחרר ומדבר. ברחובות לונדון, כמו ברחובות תל אביב, בוקי לא מסוגל להירגע, לדבר בשקט, ללכת לאט. מי שלא יעמוד בקצב שלו יישאר מאחור, אבל לבוקי לא אכפת. הוא צועד קדימה.

בנתב"ג הוא מתהלך כשוטר סיור ותיק, מסתחבק עם השוטרים ועם אנשי האבטחה, מפטפט עם דיילות הקרקע, עם הנוסעים ועם חבורות גברים שטסים להמר ביעדים חשאיים ברחבי הגלובוס. הוא מניח תפילין בעמדה של חב"ד, כמנהגו לפני כל טיסה, ואחר כך מחלק כיפים לכולם, זורק חיוכים ומצטלם עם מי שמבקש. ככה זה כשאתה סלב של ערוץ 2 עם 35 אחוזי רייטינג, שהביא הישבן החשוף שלך מהאי קו ג'ום שבתאילנד.

אחרי חמש ורבע שעות טיסה, החום המקומי מפנה את מקומו לצינה של לונדון. התשישות מהטיסה לא ניכרת על בוקי, שמוכן ומזומן להמשיך היישר לזירת הפלילים הראשונה, פאב שבו ביצע רוני קריי, ראש המאפיה המקומית, את הרצח הראשון שלו ("האחים קריי הם כמו האחים אלפרון שלנו"). אבל אנשים רגילים (מסוגי) צריכים רגע לנוח, לשתות משהו, ואנחנו נוחתים במלון. קיבלתי ארכה של לילה.

למחרת בבוקר זה מתחיל. בוקי, חמוש במכנסי טימברלנד ובטי־שירט של לונדון שתחובה בהם, וכובע על ראשו, מזרז אותי להתקדם מהבופה של ארוחת הבוקר. "קפה יש גם בארץ", הוא אומר באנרגיות של מדריך צופים בן 17, ואנחנו כבר באוטובוס בדרך ליעד הראשון - ארמון המלכה. 

גם פה נדמה שהוא בן בית. מתפאר בידע שרכש על בירת הממלכה המאוחדת ("קראתי הרבה, ראיתי סדרות תיעודיות, למדתי את החומר"), אבל לא חושש לצחוק על המקומיים ("אני לא מבין למה האנגלים כאלה מטומטמים"). במסגרת "הסבר פניך לתייר" הוא מספר על לונדון התיירותית - איך קונים כרטיס לרכבת התחתית, איך עולים למונית, איך להחליף רכבות. הוא כבר להוט לדלג על ארמון המלכה, על אריות הברונזה שבכיכר טרפלגר ועל הביג בן שמחכה לתום השיפוץ (סימַנו וי), כדי להגיע לאקשן האמיתי - הפלילים. 

יש לו זווית פלילית בכל אחד מהלוקיישנים. סיפור שהסתתר בעמודי החדשות הבינלאומיות, כמו זה על הפורצים שחדרו לארמון המלכה ב־2013 והעירו אותה משינה, מחדל אבטחה שגרר אחריו חקירה ועריפת ראשים. בוקי מתאר את האירוע בצבע ובקולי קולות, גורר מבטים מהעוברים והשבים, המשוכנעים שכוכב ריאליטי הגיע לבירתם. הם צודקים.

תכירו את ג'ק המרטש 

או: עזבו אתכם משופינג, משתוללת מלחמת כנופיות ברחובות

את לונדון הוא בחר לאחר שגילה כי עקפה את ניו יורק בנתוני הרצח. מלחמות הכנופיות המתחוללות בה גובות את מחירן, הממוצע הוא גופה אחת בכל שלושה ימים. "צעירים מסוממים ושיכורים שודדים ורוצחים צעירים מסוממים ושיכורים", מסכם בוקי את המצב, וכשאנחנו מגיעים לסמטאות שבהן פעל ג'ק המרטש בשכונת ווייטצ'אפל, הוא נדלק. האמת היא שאין זכר לאיש שהטיל אימה על לונדון בשנות ה־80 של המאה ה־19, אבל בוקי מתאר את התקופה הוויקטוריאנית בשפה שלו.

"אין עבודה, בכל יום יש גופה ברחוב, והרבה נשים מידרדרות לזנות", הוא מספר ומצביע על ארגז זרוק ברחוב. "ארבעה פני ללילה ויש לך ארגז לישון בו. הזונות חיות בזבל, לפעמים אין להן איפה לישון, מניאקים גובים מהן פרוטקשן, וכל שכונת ווייטצ'אפל היא סדום ועמורה". 

זוהי נקודת הפתיחה לסיפור של ג'ק, דמות מהלכת אימים, ובוקי מעדכן שעד היום לא יודעים מי באמת הוא היה ומתאר את החקירה, שהחלה במציאת הגופה הראשונה, המרוטשת, של יצאנית שיצאה מפאב "עשרת הפעמונים". כשהחלו להיערם הגופות, כולן במצב דומה, החלה ההיסטריה בשכונה. התעלומה העמידה את המשטרה על הרגליים, עוד ועוד מקרים שהצטברו ל־11 תיקי רצח.

הוא מתאר בצבעים עזים את התיאוריות שצצו בדבר זהות הרוצח הפסיכופת, כולל זאת על הבן של המלכה ויקטוריה שהתאהב ביצאנית, ומסביר למי שתהה שאז לא היו בדיקות דנ"א. "עד היום צצים בלשים וחוקרים שטוענים כי פענחו את הפרשה".

הוא לוקח אותי לביקור בפאב "עשרת הפעמונים", פאב שמור היטב בן 300 שנה, שפעל בשכונה בתקופה שבה פעל ג'ק המרטש. להשלמת הסיפור מגיע הסרט "ממעמקי הגיהינום", שאותו מקרין הפאב בקומה העליונה. אחרי שתי כוסות יין אני מוכנה להישבע שג'וני דפ הוא ג'ק המרטש (הוא לא. הוא החוקר בסרט).

המשיכה של בוקי ליצאניות מסכנות לא התחילה בלונדון. בישראל הוא ספג ביקורת על המנהג שלו לשלם לזונות רחוב, שאיתן הוא משוחח במסגרת טיולי הפלילים שהוא עורך בדרום תל אביב. הקהל של בוקי בטיולים מורכב מזוגות וממשפחות, וגם מבני 18-17 שבאים עם ההורים, מפנסיונרים, ממשפחות שחוגגות יום הולדת ומארגונים וחברות ("היו אצלי כל סוגי המורים וכל סוגי הגננות"). רובם מכירים את האיש ואת מנהגיו ולא נבהלים כשהוא פונה אליהם ב"שלום גברתי" וב"שלום אדוני", או גוער בהם כשהם מאחרים לעלות לאוטובוס. זו לא הצגה, זה האיש.

בוקי לוקח אותם לזירות פשע בנמל תל אביב, מדלג לביקור במועדון חשפנות, מתאר בשפתו הייחודית את עולם הפשע הישראלי. בתחנה המרכזית הוא מפגיש את הקהל עם זונות רחוב, וכשהתחיל לשלם להן בפומבי, מס הכנסה נלחץ. בוקי הסביר למה חשוב לשלם להן ולא נכנע ללחץ. 

"הפמיניסטיות ושומרות הזונות הסתערו עלי. אמרו שבחורות הולכות לזנות בגללי, כדי שאשלם להן 100 שקל", הוא מתרגז כשאני מעלה את העניין. "יש ארגונים שמנסים לקדם חוקים בענייני הזנות ומזמינים אותי כנציג של הזונות ושל הקליינטים. פעם הפגינו נגדי 50 נשים, לבושות באדום, אוחזות אלות, שקראו לי 'סרסור הזונות בוקי נאה'. הן הגיעו לסמטאות התחנה המרכזית הישנה עם פנסים, כמעט הרגו אותן שם.

"אני בדעה שכל אדם צריך לקבל שכר על עבודתו. אני עושה סיור פלילים בתל אביב ונחשב לקליינט הכי טוב של הזונות, הן מאוד נהנות לתת לי שירותים ולדבר בפני הקהל. אני האדם היחיד ביומיום שלהן שמדבר איתן ומקשיב להן. העובדת הסוציאלית שלהן. אני משלם להן שכר, והן באות מרצונן.

"אני חושב שנשים שעובדות כחשפניות וכזונות מנצלות גברים ולא להפך, ואני מראה את התזה איך הן מצליחות להוציא הרבה כסף מגברים".

נו באמת. אף אישה לא בוחרת בזנות. 

"אפשר לראות את זה מהזווית של ניצול נשים ואפשר לראות את זה מהזווית של ניצול גברים חרמנים. זכותי לחשוב ככה. הנשים שמגינות על זונות לא מכירות זונות כמוני. אני פגשתי נשים שאומרות, 'אני לא יכולה לעשות שום דבר עם החיים שלי חוץ מלהיות זונה, ואני בחרתי בזה בגלל מצבי, בגלל הסמים ועוד עניינים'. זה קל יותר מלשטוף רצפות. היא עדיין בחרה את זה. בדיוק כמו שהן בוחרות לבוא ולדבר איתי ולקבל על זה שכר".

אפשר להמשיך את הוויכוח העקרוני איתו, אבל הייתי שם עם בוקי בעבר. ראיתי אותו בפעולה, בלי קהל, עוזר לחברות שלו. מוציא אותן מהרואין, מקוקאין ומקריסטל, בלי אייטמים בתקשורת, בלי מחיאות כפיים של מעריצים.

מדריך סיור לילי בתל אביב. "יש לי 40 שנה של סיפורים פליליים בראש" (למצולמים אין קשר לכתבה) צילום: זיו קורן

חלק מהעיקולים שצצים פה ושם על חשבון הבנק שלו הם תוצאה של העזרה שהגיש לזונות נרקומניות. הוא משלם למי שצריך, שולח לגמילה, מתקשר אליהן, קונה להן אוכל ומציק למשטרה עד שיימצאו האנשים שהרגו אותן. הוא בלתי נלאה ולא מרפה, ולמרות החספוס הטבעי, נראה שהוא קצת נפגע מהטענה שהוא מנצל זונות. 

"אני נותן לציבור לפגוש בחורות שעוסקות בזנות ולשמוע אותן מדברות בגובה העיניים. אני לא מנצל זונות. אני מזיין רק את המוח ומשלם להן פי 2 מלקוח". 

בינתיים, מי שעשה את הצעד הנועז הוא מס הכנסה, שהכיר בהוצאות שלו. בוקי ימשיך לשלם לזונות ולראיין אותן, לא יפחד לשאול אותן את השאלות הנוקבות ביותר, לא יחשוש ממה שיגידו עליו.

אמו אסתר היא דור שביעי בארץ. אביו מנחם נולד בטורקיה. הם הכירו בתל אביב הקטנה, היו ממקימי בת ים, ונולדו להם שני ילדים, רוני (66) וברוך (בוקי), שגדלו ברחוב ויצמן בתל אביב. "כילד שיחקתי על הפיגומים של בית המשפט. השופטים הכי מפורסמים בארץ גדלו איתי בצופים, בשבט צופי דיזנגוף. הם התקדמו והיו לשופטים, ואני גדלתי איתם. היינו משחקים 'שני דגלים' ברחובות תל אביב. היו איתי בכיתה ילדים שגדלו וקיבלו פרסים על ביטחון ישראל".

אחרי שסיים בגרות ריאלית ומקצועית (במקצוע "מכונות" בתיכון אורט יד סינגאלובסקי), התגייס לנח"ל. "הייתי חבלן מוצנח גיבור בגדוד 50", הוא מתאר בעליזות, "חייל בהיאחזות הנח"ל בסיני.

"בסוף השירות הכנתי תוכנית אמנותית למסיבת סיום המחזור של הגדוד. אני וחבר שלי, רמי פורטיס, עשינו שם הופעה. אחרי ההופעה בא אלי קצין חינוך ראשי וביקש את החומר ל'במחנה נח"ל'. לעורך העיתון קראו יורם טהרלב, הקריקטוריסט זאב עשה מילואים ואייר את החומר שלי. זה הופיע על שני עמודים בעיתון.

"כשישראל יצאה למבצע ליטני התברר שאין לעיתון כתב צבאי קרבי ואין בפיקוד הנח"ל מישהו שיעשה את זה, אז הזעיקו אותי לשם. לבשתי בגדי צבא, חתמתי על רובה והצטרפתי ללבנון. הייתי הכתב הצבאי הראשון עם כנפי צניחה וכנפי חבלן, והיה לי מאוד נחמד. לא היה אז אינטרנט, לא היה מי שיספר את הסיפור. אחר כך חתמתי קבע לשנה".

לאחר שחרורו עבר לבאר שבע, בתור כתב "מעריב" בנגב. במבצע שלום הגליל היה מילואימניק בן 25, השתתף בפתיחת צירים, חי את הסכנה ואת האקשן. "היה צריך לחצות את הנחל הסוער עם כלי לחימה. הייתי אז חולה ספורט, אז הגעתי למילואים עם מכנסי ספורט ונעלי התעמלות, וככה עמדתי בתוך הנחל וכיוונתי נגמ"שים. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הסיטואציה".

האמת היא שהיה לו חלום להיות כדורגלן, "אבל כולם שמו אותם על המגרש, ואותי שלחו להביא כדורים. לא הייתי מספיק מוכשר". בגיל 31 התחתן עם רותי, דיילת באל על שהפכה לגננת אנתרופוסופית. הם הורים לשלוש בנות - גל (30), עוזרת במאי בסרטים, שרון (27), שחקנית תיאטרון באר שבע והתיאטרון לנוער "השעה", ויובל (22), שחזרה מטיול בחו"ל ועומדת להיות מדריכה בצופים - בדיוק כמו אביה בזמנו.

"הייתי דפ"ר, לא התאמתי לשום דבר אחר", הוא מספר על תחילת דרכו בענף הפלילים. קריירת העיתונות שלו עברה דרך "מעריב", "חדשות" ו"ידיעות אחרונות". בדרך השלים תואר ראשון בלימודי עיתונות באוניברסיטת תל אביב, מחזור א'.

"כשסגרו את 'חדשות' הלכתי למות. בכיתי בכי גדול. שלחתי את אשתי ושתי בנותיי לסבתא, ישבתי וחשבתי על מה אני מהמר. איפה אעבוד. נחתתי על גג בית 'ידיעות אחרונות' ועבדתי שם עד שזרקו אותי ב־2010.

"למחרת הרמתי את הראש והלכתי לחדר כושר. המצאתי את עצמי מחדש. אחרי שבוע עשיתי כתבה לתוכנית 'המקור' בערוץ 10, ומשם המשכתי הלאה".

"אין לי חלום. עשיתי ומיציתי הכל". בוקי נאה // צילום: זיו קורן

הוא לא מאמין בפסיכולוגים אבל כן מאמין בציפרלקס, שאותו הוא נוטל מאז התקף הלב שחטף בגיל 42, בחדרו שעל גג בניין "ידיעות אחרונות". הוא שכב שבוע בבית חולים, וכל מי שמכיר אותו יודע עד כמה זה קשה לו.

היום הוא "בריא מאי פעם", מתאמן באופן קבוע ומאמין ברפואה הסינית ("אני שותה מי כסף, שמנקים את הבקטריות מהגוף").

ב־2012 הלך ל"הישרדות VIP" והגיע כמעט עד הגמר, מה שהפך אותו בן לילה לסלב. ב־2013 הנחה את הריאליטי "הכפר" בערוץ 10 לעונה אחת, הגיש תוכנית רדיו שבועית עם ענבל גבריאלי ברדיו לב המדינה, כיכב בפינות בתוכניות אקטואליה שונות, וגם פרסם ספר, "החבר'ה הטובים", על פרשיות פליליות שהסעירו את ישראל. עכשיו הוא שועט ברחובות לונדון אל היעד הבא. 

"הכל בסדר איתך? את בסדר?" הוא שואל בערמומיות כשאני מתמהמהת קלות מול חלונות הראווה. "הכל מצוין", אני מדווחת. פשוט יש לי גירודי שופינג בכל הגוף.

אלמנטרי, בוקי יקירי 

או: ברחוב בייקר, בעקבות שרלוק הולמס והמרצ'נדייז

יש לו 5,000 חברים בפרופיל האישי, ועשרות אלפי עוקבים בשלל עמודים שונים. ויש לו גם חברים אמיתיים. כל אדם שני בישראל הוא "בן גרעין שלי", את כל שורת הסלבריטאים הוא מכיר היטב, הוא החזיק חופות במאות חתונות ברחבי הארץ, ולא מעט מאנשי התקשורת בישראל נתקלו בו בדרכם למעלה. במקרה שלו, קשה להפריד בין הפרסונה הציבורית הקולנית והסוערת לבין האיש הפרטי.

בינתיים מתגלעת בינינו אי הבנה ראשונה. הגוף שלי זועק לשופינג, ובוקי מבין שאת הזירות הבאות אנחנו נעשה רק אחרי שאצא עם שקיות מלאות, ולא בגופות. "ישראלים אוהבים את אוקספורד ואת הסוהו, וכאן יש לך סניף של לגו וסניף של M&M's World‬, יש לך שעה", הוא נותן לי אפטר, ואני שועטת לדרכי. איך אוכל לחזור לארץ בלי מתנות? הרי מזירות הרצח לא נראה שיהיה משהו לילדות.

כשאנחנו שוב נפגשים, הוא סקרן. "מה עשית שם? באמת", הוא תוהה, ואני מספרת לו בהתרגשות על מעלליי (באמת שהייתי עדינה, לא שברתי תוכניות חיסכון). כן, יש לגו גם בישראל. אז מה? 

אנחנו שועטים ליעד הנכסף - שרלוק הולמס. "זהו זה!" הקדישו לבלש האלמותי פרק שהפך לקאלט ("הוא לא התאבד, הוא נרצח!") עם גידי גוב בתפקיד הולמס, דבל'ה גליקמן כעוזרו ווטסון, מוני מושונוב וריקי גל.

"מי שיידע לאתר את הרוצח או הרוצחת או הרוצחים יקבל מאיתנו חולצה ותקליט!" רעם גליקמן מול המצלמות, ובוקי לוקח אותי למסע שמתחיל בפאב שבו כתב סר ארתור קונאן דויל את עלילות הבלש, דרך פסלו של הולמס ועד למוזיאון הקרוי על שמו. דמותו של הבלש הגאון מזינה תעשייה משגשגת, שהתפתחה דרך סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, וכיום מתרחבת באמצעות מרצ'נדייז מפתה.

ברחוב בייקר 221 ב' אני מגלה כוחות על־אנושיים ומצליחה לא לרכוש עט נוצה ודיו, חולצות, פנקסים או ספלים עם דמות הבלש, עד שאני מבחינה שבוקי חדר לחנות הביטלס הסמוכה. טוב, אם אנחנו כבר כאן, לא נקנה משהו? חצי שעה מאוחר יותר ומינוס עמוק יותר, בוקי ואני שוב מתאחדים.

"קנית? קנית? מה קנית?" הוא שואל, "בזבזת כאן את כל הכסף שאין לך?" 

"אלמנטרי, בוקי יקירי", אני משיבה ומראה לו את ההוכחות המפלילות. טוב, עד עכשיו התאפקתי. 

אנחנו ממשיכים במסע שלנו, שנקטע מעת לעת כשבוקי שומע עברית ברחוב ונשאב לתוך השיחה, מצטלם עם ישראלים, מצחיק אותם, מסביר להם משהו, מתלהב.

"עיתונאי לא יכול להיות מפורסם יותר ממה שאני מפורסם עכשיו. עשיתי הכל בחיים שלי, עשיתי הכל בעיתונות. הופעתי בכל תוכנית טלוויזיה ורדיו אפשרית. כשמראיינים אותי או מדברים עלי, אומרים 'כתב הפלילים המיתולוגי'. בחורות צועקות לי ברחוב 'בוקי תעשה לי ילד'", הוא מתפקע מצחוק. ילד שובב שמחפש הרפתקאות כלוא בגוף של עיתונאי פלילים שמסרב להזדקן.

הכתב בסנדלים

או: איך נתפסה חבורת זקנים שהגיעה לשוד כספות באוטובוס

בוקי נזכר באחד האירועים המכוננים בחייו. "כשהייתי כתב 'מעריב' בנגב ב־1981 היה לי אירוע בדימונה. כיתן דימונה הלכו להיסגר, ושלחו אותי לסקר את הסגירה. לקחתי מפה ונסעתי. קיץ, 40 מעלות, הייתי עם טריקו וסנדלים. ז'ק אמיר היה ראש עיריית דימונה, והוא סיפר לעורך שלי (שמואל שניצר) שהגעתי לאירוע שלֹוך ונראיתי זוועה, לא מכובד. אחרי יום קיבלתי נזיפה ושיעור לחיים. זה לא מספיק מה שאתה רואה ושומע, אתה גם צריך לייצג את הגוף שאתה עובד בו".

הוא אולי הסתמן כאחד הילדים הרעים של התקשורת, עיתונאי עם פה גדול ודם חם, אבל לא היה לויאלי וחרוץ ממנו. הביפר שלו לא הפסיק לרגע לצפצף, יום ולילה, חגים וסופי שבוע, ובוקי נענה לכל פנייה, בדק כל קצה חוט, הרים מהרצפה כל בדל סיפור, גישש, שאל, חיטט. עד היום המילה "סקופ" מעוררת בו ריגוש, אולי בגלל זה הוא עונה לכל שיחת טלפון ("למה פתחו לך את הראש? למה אתה בתחנה המרכזית? חוץ מהתפרים הכל בסדר?"), וסוגר לעצמו קבוצות לסיציליה ולסיורים בתל אביב ("נבוא למועדון חשפנות נעשה לו מסיבה. אל תדאגי, נסדר חשפנית שתגיד לו, 'יוסי, איזה יופי שהפעם הבאת את כולם, תמיד אתה בא לבד!"). 

הוא one-man show, בהגדרה. עובד בלי סוכן, בלי יחצן ובלי שירותי מזכירוּת. לא רוצה סביבו אנשים שיגידו לו מה לעשות, מה להגיד, מה מותר ומה אסור. החוק היחיד שלו הוא שאין חוקים, וגם כשיש חוקים, הם לא מתנהגים ונראים כמו חוקים. 

את הסיורים התחיל לפני 15 שנים, כמעט במקרה. "הוצאתי את הספר הראשון שלי, 'כתב פלילי', ורצו לראיין אותי לכתבה ולצלם אותי בשטח, מסתובב ברחובות תל אביב. קבעתי עם כל מיני אנשים, בהם זלמן שושי, שייצא מאחת הסמטאות ונתחיל לדבר. הוא היה חבר טוב שלי, מהקרוס־דרסרים הראשונים בארץ".

חבר של בוקי, שהתלווה לסיור הראשון הבלתי פורמלי, הביא איתו עוד חברים, ובוקי הפגיש אותם עם מאחורי הקלעים של עולם הפשע הישראלי, נתן להם לטעום מסיפורי העבריינים והשוטרים הממלאים את חייו. החברים הביאו עוד חברים, וכך העסק התגלגל. היום בוקי מעסיק אקס עבריינים שמיודדים איתו. הוא משלם להם, ועבודתם היא לספר לקהל בתל אביב על מעלליהם, בגובה העיניים ובכנות מרבית.

"הם מגיעים בשעה מדויקת ומקבלים ממני משכורת, זו העבודה שלהם". אחד מהם הוא יורם לנדסברג, מלך העולם התחתון לשעבר, היום שודד בדימוס בן 74, כמעט נקי מהימורים. גם כאן, מדובר בחברות הנפרסת על פני כמה עשורים. בוקי עזר ליורם לאגד את רשימותיו לספר ועוזר לו לשווק אותו. נדמה לפעמים שהמטרה של בוקי היא בכלל שיקום חברים עבריינים.

אין לבוקי באמת מתחרים בשוק, עניין יוצא דופן כשלעצמו במדינה קטנה ולמודת יריבויות. "היה שוטר אחד, צביקה הג'ינג'י, שניסה להרים סיורי פשע ולא הצליח, כי הוא לא מתרועע עם עבריינים. יש לי 40 שנה של סיפורים פליליים בראש, אני הארכיון המהלך של הפשע בישראל. אף אחד לא כתב על הפשע כל כך הרבה שנים, כל אחד עשה את זה שלוש־ארבע שנים, וזהו. 

"אני פותר לך עכשיו כל חידה פלילית שתביאי, מכיר כל שוטר וכל גנב, התעסקתי עם כל הדורות. אני חבר בקבוצת הווטסאפ של כתבי פלילים במרכז הארץ, ואני נותן להם טיפים, סקופים ומידע היסטורי חשוב שגוגל עוד לא מכיר, כי הם היו פושעים עוד לפני הגוגל".

לפני שלוש שנים החל להוביל טיולי פלילים בסיציליה. "אני משחזר את החתונה של מייקל קורליאונה באפולינה. אני מחתן בסיציליאנית ומתרגם לעברית, סצנה זהה מהסרט 'הסנדק'. יורדת תזמורת עם תופים ומצלתיים במורד של הכפר, ואז יורדים בשירה לכפר סבוקה ונודדים בין בית הקברות של קורליאונה אל שוק המאפיונרים בפאלרמו ואל הגשר שבו פוּצץ ב־500 ק"ג השופט פלקונה שנלחם במאפיה".

ההתלהבות הסוחפת הזאת גרמה לו לפתוח את הקו החדש ללונדון, גם לפה הגיעה המאפיה וגם פה היו גופות, ועכשיו הוא גורר אותי באותה התלהבות יוקדת לגשר הנזירים השחורים ("זה סיפור על הבנקאי של אלוהים") ומשם אנחנו ממשיכים לבנק לוידס, ברחוב בייקר.

"שוד מרכז הכספות", שהתרחש כאן ב־1971, מדליק את בוקי. "סיפור בן זונה על שוד נועז שביצעה חבורת זקנים, שבאו למקום באוטובוס עם כרטיס קשיש. לפני שברחו עם השלל כתבו על הקיר בגרפיטי: 'ששרלוק הולמס ינסה לפתור את זה'. 

"המטומטמים ישבו בפאב והתרברבו על מיליון ורבע פאונד שגרפו והחביאו בבית קברות. מלצרית עלתה עליהם. אבל היה שם שודד ג'ינג'י אחד, שלא נתפס עד היום". 

הג'וב האנגלי

או: החתולים שמעסיקים את הסקוטלנד יארד

היום האחרון למסע שלנו בלונדון נפתח בבית המשפט. אני חווה דז'ה וו, בדיוק ככה היו הימים שבהם עבדנו יחד, כתף אל כתף, למעט העובדה שהם התנהלו בבית המשפט בתל אביב. 

"האנגלית שלהם מדהימה", אני מאזינה ומתפעלת.

"זה בגלל שהם אנגלים, יא שישייה", משיב לי בוקי בז'רגון שלו. הוא וולגרי אבל במידה. "הוא לא מחרטט, הוא מדבר לעניין", אומרים לי אנשים שהיו בסיורים שלו בתל אביב.

אנחנו נוסעים לראות (מבחוץ) את מטה הסקוטלנד יארד החדש, השוכן סמוך ללונדון איי (הגלגל הענק), שהפך לאחד מסימני ההיכר של העיר. בוקי מספר לי על הפרשה הענקית שמשגעת את הסקוטלנד יארד וקשורה לרצח של מאות חתולים.

"יותר מ־400 חתולים נרצחו פה בשנתיים, ויש סימנים שחוזרים על עצמם בכל הרציחות ומעידים שמדובר באותו אדם או באותה חבורה", הוא מספר בעיניים נוצצות. "הפרשה זכתה לכינוי 'Cat Killer'. חוקרים, פתולוגים ופסיכולוגים עובדים עכשיו כמו משוגעים. אנשים מתקשרים ומדליפים טיפים, דברים שראו או שמעו. הכל נבדק".

מדגמן את בגדיו של ווטסון, העוזר של הולמס. יש לו זווית פלילית בכל אחד מהלוקיישנים

למטה הסקוטלנד יארד אי אפשר להיכנס, גם המוזיאון סגור לקהל, למעט יומיים בשנה שבהם הם מאשרים כניסת קהל. אז אנחנו מצטלמים ליד השלט המסתובב וממשיכים לתחנה הבאה - "שוד הרכבות הגדול", ליד שדה התעופה בלוטון, שממנו נמריא בחזרה. 

בדרך, בוקי מספק וידוי. "אין לי שום ספק שלא אמות מוות טבעי". אני נבהלת, והוא בשלו. "לשמחתי, אני לא משתף את אשתי בהכל. מדי פעם היא שומעת משהו, ואז היא צועקת עלי, 'אתה תמות, למה אתה צריך את זה?'. האמת שהיא צודקת. בכל פעם אני מתגרה במוות עוד קצת ועוד קצת. מותח את החבל. ואני עדיין בודק את האופנוע שלי בכל בוקר".

שוד הרכבות הגדול הוא "סיפור פצצה", שבו השתתפו לא פחות מ־16 איש בשנת 1963. במהלך השוד המתוחכם נשדדו מרכבת 128 שקים של דברי ערך בשווי 2.5 מיליון ליש"ט. הפושעים אותרו ונמצאו בעקבות טביעות אצבעות שלא טושטשו כהלכה בזירת המפגש שלהם, ללמדכם שצריך להשקיע בתכנון חלוקת השלל לא פחות מאשר בתכנון הפשע עצמו. 

עולים למטוס בדרך הביתה. אולי לא התאהבתי בפלילים, כצפוי אם תשאלו אותי, אבל חזרתי עוד יותר מכורה לבוקי. אף שאנחנו לא עובדים יחד כבר 20 שנה, אני עדיין לא מבינה איך הוא מסוגל לעבור את כל זה, ובשביל מה. 

"אני עוקב אחרי המשטרה כבר 40 שנה. התבגרתי ביחד איתה. שוטרים שפגשתי ביום גיוסם הם היום ניצבים. אני העיתונאי היחיד בחיים שהם שתו איתו קפה מחוץ לעבודה. אותו כנ"ל על פושעים, גם כאלה שמוגדרים כראשי ארגון פשע, ואני התעסקתי איתם כשהיו קטינים. אלה החיים שלי. זה מי שאני". 

אז מה צריך לעשות כדי להילחם בפשע?

"אם מדינת ישראל היתה רוצה באמת להילחם בפשע, היא היתה נותנת תקציב כפול למשטרה, מכפילה את מספר השוטרים ונותנת להם שכר הגון. העבודה במשטרה היתה הופכת למקצוע כדאי, והנוער הטוב שמשתחרר מהצבא היה מתגייס למשטרה. עצוב לראות שבערים הגדולות, משמרות של ניידות סיור מורכבות מחיילות וממתנדבים ורק משוטרים מקצועיים בודדים.

"אני מתבונן במשטרת ישראל, שיש לה גוף מקצועי כמו להב 433, שיש לו את כל האמצעים הטכניים ואת כל חדרי החקירות והוא חוקר את כולם, אבל מכיוון שכל התקציב הולך לזרוע הזאת, משטרת ישראל הכחולה נכנסה להילוך נמוך, בגלל עומס בעבודה השוטפת ומחסור בכוח אדם ובאמצעים".

יש לך חלום? משהו שעדיין לא עשית ותמיד רצית לעשות?

"אין לי חלום. עשיתי ומיציתי הכל. הוצאתי ספרים, הגשתי ברדיו. היום עושה לי ריגושים לקום בבוקר, לעשות כושר, לישון צהריים ואחר כך להדריך טיולי פשע ולעשות הרצאות ולנסוע ללונדון ולסיציליה. אני גם מחכה שהבנות שלי יתחתנו ויעשו נכדים, ואז אני אטפל בהם".

יש פרשה שלא נותנת לך מנוח? 

"פרשת רוז פיזם. לצערי אני לא יודע עד היום מתי, איפה ומי רצח את הילדה רוז פיזם. יושבים שני אנשים במאסר עולם, אמא שלה וסבא שלה, ואנחנו לא יודעים משפטית מי מהם עשה את זה. אני עושה ליד הקבר שלה קבלת שבת עם קהל, וזה מרגש אותי. אין לרוז פיזם אף אחד בעולם חוץ ממני".

shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו