במוצאי שבת שעברה הגיעה אלי משלחת מטעם מועצת הילדים הגדולים וביקשה יפה שנישאר כולנו ערים עד מאוחר ונצפה באירוויזיון. ברגעים הראשונים הייתי קצת המום. מילא אירוויזיון, אבל "כולנו"? קשה לזכור מתי בפעם האחרונה התקיים בביתנו קונצנזוס ילדים מוחלט כל כך סביב השאלה הקיומית "מה רואים?". למרות שעשיתי כמיטב יכולתי ההורית לשבור את מחסומי הג'נדר, להעניק להם חינוך ברוח הספרים הכי חדשים, להלביש את הבנות בכחול, את הבנים בפוקסיה ולערבב את הבובות עם משאיות הכיבוי, הילדים בסופו של דבר גדלו להיות קלישאה. הבנים רוצים גיבורי על וכדורגל, והבת הגדולה רוצה "האסופית" ולהתרגש. אנחנו לא מרבים להדליק את הטלוויזיה, אבל כשכבר מדליקים אותה, נדלקות גם המחלוקות הקולניות ביותר.
ופתאום, ככה משום מקום, כולם ביקשו אירוויזיון. היה איזה טעם של פעם בבקשה שלהם, ואמרתי לעצמי שוואללה, למה לא?
בהתחלה עוד שאלתי מתי בדיוק יוצא השיר של נטע, והתבאסתי על שעות השינה כאחרון התרחים, אבל בסופו של דבר ראיתי הכל. משיר העוואנטה של הפירומן האוקראיני ועד טיפת ה"דוזפואה" האחרון, כפרה עליו.
באותם רגעים לא העליתי על דעתי שזה בדיוק התסריט שהתרחש ברוב הבתים בישראל, ועד לרגע זה אני שואל את עצמי למה: למה כססתי ציפורניים בשלב הניקוד? מתי בפעם האחרונה חוויתי התקף אדרנלין בעוצמה כזאת מול מסך טלוויזיה? מה אכפת לי מהאירוויזיון בכלל? ומה קרה פתאום? למרות שהתשובה די ברורה, ויש לה גולגולים בשיער, קימונו מוטרף, תנועות של תרנגולת וכמות בלתי נתפסת של כישרון.
אתם קולטים שבסך הכל ערב חג השבועות עכשיו, וכולנו כבר יודעים מה הולכת להיות התחפושת הפופולרית של פורים הבא?
• • •
אני רוצה לחזור למושג הזה של צפייה משפחתית. אני בפירוש זוכר ימים שבהם הצפייה היתה בעיקר חוויה משפחתית. לא זוכר מישהו מהמשפחה שלי יושב לבדו ובוהה במסך. הדלקנו אותה יחד. ישבנו יחד. העברנו את האבטיח, העוגיות והתה, צחקנו, כעסנו ופטפטנו ללא הרף על מה שאנחנו רואים.
ברוב המקרים גם כיבינו אותה יחד, עזרנו להורים לאסוף את הקעריות והלכנו לישון. פסגות הצפייה המשפחתית היו הכדורסל של מכבי בימי חמישי, חידון התנ"ך והאירוויזיון. היו גם כמה סדרות שהצליחו להפעיל אותנו, אבל אין מה להשוות.
נדמה לי שכל עוד היה ברור שהשידורים מיועדים לצפייה משפחתית, רמת התוכניות, ובעיקר רמת השפה, היתה גבוהה יותר. לפחות לא היתה תחושה של התבזבזות והתבזות מול המסך. היה כיף לצפות, והיה כיף להעביר זמן איכות יחד.
מהיום שבו קברניטי העשייה הטלוויזיונית התחילו להניח שיש מסך בכל חדר ואיש איש לנפשו ולשריטותיו, הלכה הטלוויזיה ואיבדה את התוקף והרלוונטיות. לפחות בעיניי. אבל אני מכיר עוד המון בתים שהלכו ודחקו את המכשיר לחדר צדדי ולאט לאט הניחו לו להעלות אבק כמו מכשיר הליכה ישן. לא אסון גדול, אם תשאלו אותי. אבל היה נחמד פתאום לשחזר את החוויה.
במקביל גם האירוויזיונים הפסיקו לעניין. אני חובב שאלוני טריוויה, אבל אם יבחנו אותי על 20 השנים האחרונות של המפעל האירופי הזה, כולל שמות הנציגים הישראלים, אני הולך לגרד את תחתית הציונים החד־ספרתיים.
מאז הפכה התחרות להיות חלק מפס הייצור של הכוכבנולדים, היא יצאה מהלב וגם מהפריים של המון בתים בארץ. וגם זה לא אסון גדול. אבל מבליט מאוד את ההישג של נטע ברזילי, שהרבה לפני הזכייה עצמה גרמה לכל כך הרבה בני אדם לרצות להיות איתה כשזה קורה. לשמוע, להתבונן, ולמלמל "אין דברים כאלה". כי באמת אין.
• • •
אני מבין שהעולם הפך כבר מזמן לכפר גלובלי והזהויות האתניות הולכות ומיטשטשות. חלק מתוך זה אפילו משמח אותי. אבל אם האירוויזיון הוא חגיגה אירופית, אז לא ברור מה עוד נשאר משם התואר הזה.
מה שראינו השנה היה אירוע ברמה גבוהה, עם מספר קטן יחסית של שירים ממש מביכים, אבל בסך הכל המון משלחות אירופיות התחרו ביניהן מי יעלה לבמה עם השיר הכי אמריקני.
הזמר האוסטרי נתן קטע (מעולה כשלעצמו, כן?) בניחוח של מוזיקת נשמה שחורה. החרטטן השבדי שכח תוך כדי השיר איזה מייקל או ג'סטין הוא מנסה לחקות בדיוק. והגדיל לעשות הקאובוי ההולנדי, שחוץ מאשר להטיל לאסו על ביזון תוך כדי הפיכת פנקייק, שלף כמעט כל קלישאה יאנקית שאפשר לדלות מהבוידם. זה היה די מצחיק, מכיוון שכל זה קורה בימים שבהם הגרעין הקשה של אירופה חוזר להרים את האף ולהעמיד פנים שהוא מתנשא על אמריקה כמו בימים הטובים ההם.
בפסגת השואוביז שמתפעלת אירועים בסדר גודל של אירוויזיון, יש מעט מאוד מקום לאלתור. כל זמר נידח מוקף בטבעת של מומחים ומעצבים שמחטטים לו בשיער, בביגוד, בתנועה ובנשמה, ולא מפסיקים ללוש אותו כרצונם וכרצון השוק ולהגיד לו מה הוא צריך להיות.
הבעיה היא שמעטים מאוד מהמומחים מבינים ששם המשחק הוא הדבר החמקמק הזה שנקרא אותנטיות. זה לא חייב להיות אותנטיות אתנית. ממש לא. אבל משהו מתוך עולמו הבלעדי של האמן - אם יש לו בכלל אחד כזה - חייב להישפך החוצה מעבר לכל הקונצים והפירוטכניקות, כדי ששלוש הדקות שלו לא יתפוגגו אל השכחה.
ובתוך סבך החקיינים - המעולים, כן? - שעלו בזה אחר זה אל הבמה, היה ממש מרומם נפש לראות עד כמה העולם עדיין יודע לזהות איכות חד־פעמית. מהבחינה הזאת ומעוד בחינות רבות אחרות, השמחה על הניצחון של נטע היא הרבה מעל ומעבר לשאגה הפטריוטית "היא משלנו". זה באמת הרבה יותר מזה.
נקודות למחשבה
√ מודעות עצמית - האם יש בעולם משהו ישראלי יותר מאשר טוקבקיסט מעפולה שמתקומם על כך שנתנו לאוסטרליה להשתתף בתחרות? הרי הם בכלל לא ביבשת!
√ סמליות - האם יש משהו יהודי יותר מתרנגולת שאומרת "כפרה עליכם"?
√ יתרון החוכמה - האם אפשר לשמוח לא רק על הזכייה עצמה, אלא גם כי דעת הקהל וחוכמת ההמונים הביסו את כל ועדות השופטים הנפוחות מרוב שיקולים וחשבונות קטנים?
√ שמחה לאיד - כמו שידידי העיתונאי יצחק טסלר דייק בפייסבוק: "ההסכם עם איראן בוטל, טראמפ מעביר שגרירות לירושלים וניצחון ענק באירוויזיון. ממליץ ל־BDS לבדוק מזוזות".
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו