שיר של אמונה

זה כנראה הפרומו הכי מוזר שזמרת שמנסה לפרוץ לתודעה יכולה לעשות לעצמה - סרטון שבו היא נראית נוהגת ברכב, שפתיה זזות, ברקע מנגינה משיר שלה, אבל את קולה לא שומעים. עד שלרגע אחד היא עוצרת, מנמיכה את הרדיו, ומספרת על עצמה. ככה זה כשאת זמרת חרדית שצריכה לג'נגל בין שני הדברים חשובים ביותר בחייך - דת ומוזיקה. 

את השירים של ציפי קוטלניוק, זמרת המשתייכת לחסידות חב"ד, אי אפשר למצוא ביו־טיוב, גם לא בתחנות הרדיו החילוניות ובוודאי לא באלו הדתיות. את האיסור שקולך יישמע במקרה באוזני גברים היא משמרת בקפדנות, אף על פי שזה קשה לה מאוד. "זה מתסכל ואפילו על גבול ההזוי לעשות מוזיקה ולא להפיץ אותה. אנשים אומרים לי 'מה נסגר', 'תפיצי', אבל מבחינתי הלכה היא הלכה. כשהמשיח יבוא, ארוץ אליו ואשאל מה נסגר עם הקטע של המוזיקה. למה אני, ששרה שירי נשמה שמחזקים אנשים, לא יכולה לשיר ולפרוץ ואחרים ששרים דברים רדודים דווקא מצליחים", היא אומרת בחיוך, חצי בצחוק וחצי ברצינות. 

ציפי קוטלניוק (33) מרחובות, נשואה לדוד (35) ואם לארבעה, יוצרת מוזיקה מגיל 13 ובשש השנים אחרונות גם מתפרנסת ממנה. היא הוציאה שני אלבומים, שאותם אפשר להשיג רק בחנויות יודאיקה ובאתר האינטרנט שלה, ומופיעה בממוצע שש פעמים בחודש, על במות שונות בארץ ובחו"ל, בעברית וברוסית. לדבריה, אחד החלומות שלה הוא דווקא למכור שירים לזמרים אחרים. "זה היה החלום המקורי, להיות דווקא מאחורי הקלעים", היא מגלה, "לכן, גם ברגעים של באסה מהקשיים שבדרך, אני מזכירה לעצמי שרציתי רק להיות יוצרת שהשירים שלה מוכרים ואלוקים פרגן לי הרבה יותר - להיות זמרת ומרצה".

"לא חלמתי לשיר"

היא נולדה בבאר שבע להורים שעלו מרוסיה, בת שמינית מתוך שישה בנים וחמש בנות. אביה מדען ואמה פסנתרנית, "גנים שיצרו שילוב קלאסי ליוצרת", היא מחייכת, "אני זוכרת שכבר בגיל 6 אמרתי שאמציא שירים ומנגינות". את הוריה היא מגדירה "חרדים לא קונבנציונליים, בית פתוח, לא מיינסטרימי. אבא הוא פרופסור שהמציא פטנטים בתחום האלקטרו־מכניקה, ואמא גם בתחום המוזיקה וגם עסקה מאז עלייתה לארץ במציאת פתרונות תעסוקה לעולים מחו"ל".  

כשהיתה בת 11 נפטרה אמה ממחלה קשה. "היא היתה בת 47 כשהתחילה להתבלבל ולהרגיש לא טוב. היא אמרה שכואב לה הראש, שכחה דברים, ויום אחד, בט"ו בשבט, היא התמוטטה ואז אבחנו שיש לה סרטן בראש בשלב מתקדם. היא נותחה שבועיים לאחר מכן, נכנסה לקומה, ובפסח נפטרה. בגלל הקומה היתה לי פנטזיה שעוד מעט היא חוזרת, אבל זה לא קרה. אני לא זוכרת הרבה, בגלל הזמן הרב שעבר, אבל אני זוכרת. זוכרת שולחן שבת וסעודת מלווה מלכה. כל הזמן אומרים שאני דומה לה, בתנועות הגוף, בדיבור, אפילו בקול. 

"ילדה בת 11 שמאבדת את אמה זו תחושה של חריגות, שונוּת. את מרגישה לא חלק מכולם. מסתכלים על החיים אחרת. תמיד הייתי ילדה חושבת, מדברת הרבה עם אלוקים, וזה לא טיפוסי לילדה חרדית שאמורה פשוט לקיים מצוות". שנתיים לאחר מכן התחתן אביה בשנית ו"פתאום היה לי בית אחר, בית ספר אחר וחברות אחרות, זה מאוד מטלטל. הדבר היחיד שנשאר לי מהבית הקודם היה הפסנתר. התלבשתי עליו והתחלתי לנגן, המון. זה היה הזמן שלי עם עצמי. מצאתי את עצמי בגיל 13 מלחינה מנגינות. במוזיקה חסידית אין שירים מקוריים, שרים פסוקי תהילים או טקסטים מהתורה, ואני הלכתי לכיוון אחר, שירים שמדברים על התמודדות קשה. כלפי חוץ תפקדתי, אבל היום כשאני מדברת על התקופות האלה בהופעות אני נזכרת שעליתי במשקל, שהייתי המון עם עצמי, שאהבה עצמית גדולה לא היתה שם. אלו היו שנים לא פשוטות ולא היה לי את מי לשתף. 

"גיליתי שיש לי פה משהו. לא האמנתי בעצמי, אבל בשירים כן. חלמתי שיקרה איתם משהו. בגיל 19 הלכתי לאולפן והקלטתי כמה שירים שכתבתי והלחנתי. רציתי למכור אותם לזמרים. אחד מהם הוא שיר הנושא בדיסק שהוצאתי עשר שנים אחרי, 'בשבילך נברא העולם', שהקהל מאוד אוהב. 

"אחרי ההקלטה פגשתי דמויות מוכרות במוזיקה החסידית, אבל הרגשתי שאני במקום לא נוח. היו תגובות לא ענייניות, חשבו שאני מחפשת חברים. בכלל, עצם ההסתובבות במקום ששייך לבחורים שעובדים במוזיקה, הצורך לשלוח להם הודעות ולהיות איתם בקשר וכל המודרניות שסביב זה, ובסוף לא קורה כלום - הרגשתי שאני במקום לא נכון בשבילי. בטח לא בתקופת שידוכים. לא אמרו לי שום דבר בוטה, אבל הייתי באי־נוחות והחלטתי לעצור ולהמשיך רק אחרי שאתחתן". 

כמו כל החב"דניקיות, גם ציפי פנתה ללימודי הוראה, אך לדבריה "כצפוי" לא סיימה אותם. "אצלנו, החרדים, יש את אלוקים ויש את 'אלוקי המה יגידו'", היא אומרת, "כולן הולכות ללמוד הוראה, אז גם אני צריכה כדי לא לעשות משהו שלא עשו לפניי, אבל הבנתי שזה לא נכון, שאלוקים ברא אותי ייחודית".

צילום: אפרת אשל

מבית החולים - לבמה

בגיל 22 התחתנה קוטלניוק עם דוד ("בחתונה היה אוכל 'מעפן', אבל תזמורת שלמה עם נגנים. גם בהזמנה היו קלידים. בכל מקום - מוזיקה"), חב"דניק שבאותה תקופה למד לרבנות ועבד, "חצי חצי". "נהוג לומר שרוצים שידוך עם בחור שלומד, אבל אני רציתי דווקא בחור שעובד, רציתי בחור יותר פתוח ומודרני", היא מסבירה, "לא ידעתי אם אעשה משהו עם המוזיקה, אבל רציתי בחור שיהיה עם נפש פתוחה. בדיעבד, זה היה חכם". 

דוד נשלח לארץ בגיל 9 מאוקראינה ולמד בפנימייה. "בהתחלה הוא לא הסתדר עם השפה והעבירו אותו לפנימיית עולים של חב"ד. הוא גדל עם שמירת שבת וכשרות וכילד התאהב בדת. הוא תמיד מספר שבתור ילד יצא מהבית בשבת דרך חדר אחר, כדי לא לעבור בסלון שבו רואים טלוויזיה. בסופו של דבר אמו חזרה בתשובה, אבל אביו ואחיו לא".

אחרי החתונה הגיעה תפנית נוספת - יציאה לשליחות בחב"ד. "השליחות היא משהו שאתה גדל עליו ומחונך אליו. שאיפת החיים כחסיד חב"ד היא להיות שליח בעולם. הציעו לנו לצאת למוסקבה, ובלי לחשוב הרבה קנינו כרטיס לכיוון אחד. היה לי פסנתר ששלחתי לאחותי, אמרתי ביי למוזיקה. החלטתי גם לא לנסות יותר, כי האכזבות היו קשות. היינו ברוסיה שנה וחצי, התמודדנו עם כל קשיי ההתחלה, עם ההתרגלות למקום וההתמקמות, ואני עסקתי בכתיבת תוכניות לימודים לחב"ד. התוכנית הראשונה, איך לא, עסקה במוזיקה יהודית. אדם לא יכול לברוח מהייעוד שלו. מצאתי את עצמי שם באולפן, מקליטה שירים לבתי ספר".

אלא שהשליחות ברוסיה נקטעה במפתיע. "אחרי שנה וחצי התקשרו לפתע מבית הכנסת ואמרו לי, 'בעלך התמוטט באמצע תפילה'. לא הבנתי מה קרה, הוא בחור בריא כמו שור. בבית החולים הוא עבר התקפים שנראים כמו התקפים פסיכוטיים, אמר שהאור מפריע לו, דיבר הפוך. שאלו אותי מה ידוע על העבר שלו, אבל היינו נשואים רק שנה וחצי, שבהן הכרתי אותו הכי שפוי העולם". 

דוד היה מאושפז שבועיים ובני הזוג החליטו לחזור לארץ, כיוון שהמצב לא השתפר. "הייתי פסימית מאוד, ההתקפים של דוד היו קשים, הוא היה נופל על הרצפה והגוף שלו היה מתעוות", היא נזכרת, "משדה התעופה נסענו ישר לתל השומר. בבוקר עשו לו בדיקות נוירולוגיות והתרחש התקף ממש מולם. הסתבר שיש לו דלקת חזקה במוח. אחרי כמה ימים של אנטיביוטיקה ומעקב השתחררנו והוא קיבל המשך טיפול. זה היה ממש נס שהבאתי אותו לארץ, עד היום הוא אומר לאחרים 'אשתי הצילה את חיי'.

"דוד עוד היה צריך לעבור שיקום, שארך כמה חודשים, ולשמחתי היום הוא בסדר גמור. עובד בארגון שעורך בריתות מילה, משמש גבאי בבית כנסת ועובד גם איתי בהופעות. יש לו סדר יום מאוד עמוס. למרות הקושי, כל הזמן האמנתי מאוד שייצא לנו טוב מזה. יש פתגם בחב"ד שאומר 'אחרי שריפה - מתעשרים'. אז אחרי מידת הדין האמנתי שלא רק שנצא מזה, אלא שנצא למקום טוב יותר. ובאמת התאוששנו, נולדו לנו הילדים, וכמו שקורה לכל אישה, אחרי כל לידה, משהו מתעורר. ככה, לאט לאט, חזרתי למוזיקה. התחלתי לנגן את השירים שלי, ביום הולדת אחד קנינו גיטרה, בשני אורגן. 

"אחרי הלידה השלישית, לפני חמש שנים, החלטתי לנסות שוב באופן רציני. שלחתי את השירים שהקלטתי לאחיותיי, ששלחו לחברות, ששלחו לעוד חברות. פתאום נוצר 'באזז', כמו שאומרים. התחילו להגיע תגובות של 'שמעתי אותך', ממש 'השגחה פרטית'. בסוכות ניגשה אלי שכנה, לא דתייה, ואמרה לי, 'אני שומעת אותך שרה עם הילדים, את צריכה לעמוד על במות'. זה נתן לי המון כוח, החלטתי שאת הדיסק הראשון אביא לה". 

במקביל התחילה ציפי ללמוד גיטרה ופיתוח קול בבית ספר למוזיקה ברחובות. "לא היה לי כסף לממן שיעורים, בכל זאת, שלושה ילדים קטנים בבית, אבל לשמחתי בדיוק חיפשו שם מישהי למשרה בשיווק. למדתי בבית הספר ותמורת כל שיעור הייתי עובדת ארבע שעות. עבודה קשה, בלי קשרים, כסף או ידע. בחנוכה אחד דיברתי עם חברה שיש לה בית חב"ד ושאלתי אם אפשר לבוא לשיר שיר אחד מול נשים בלבד, והיא שמחה. זה היה בלי מיקרופון, בלי כלום. הכנתי אפילו דבר תורה, עשיתי מודעה על המופע והיא סיפרה לחברות. זו היתה ההופעה הראשונה".

"שאלתי אם אפשר לבוא לשיר שיר אחד, מול נשים בלבד". ציפי קוטלניוק בהופעה // צילום: אפרת אשל

"הדרת גברים, אם כבר"

היום, אף על פי שהיא אחרי שני אלבומים, עשרות שירים ומאות הופעות, העולם של קוטלניוק עדיין מוגבל. "אין דבר כזה זמרת־יוצרת חרדית", היא אומרת, "יש חרדיות שאומרות שיעורים או עושות 'קאברים' לשירים מוכרים, אבל אין דיסקים עם מוזיקה מקורית של נשים חרדיות. גם אם זמרת תעז, היא לא יכולה למכור דיסקים ברשתות חרדיות, בכל מקום אמרו לי לא, חוץ מרשתות יודאיקה גדולות יותר".

אז מי קהל היעד? למי את מכוונת? 

"קהל היעד שלי הוא נשים. נקודה. אני מופיעה שש שנים בפני נשים. ברדיו לא משמיעים, ואני גם לא שולחת לתחנות רדיו חילוניות, למרות שמגרה אותי לדעת לאן יכולתי להגיע".

זה לא מתסכל?

"מאוד. יש לי המון רגעים של 'מה את צריכה בכלל את המוזיקה'. וכן, יש לי הרבה שאלות. יש רגעים שאני נוסעת ברכב ושומעת שירי זבל, בלי מסר או אפילו עם מסר שלילי ומילים גסות, ואומרת לאלוקים, 'איך זה להיט היסטרי ואני צריכה להילחם בשביל שיר אמונה?' מה שמחזיק אותי זו אמונה גדולה במוזיקה ובכוח שלה". 

את לא נעלבת מהדרת הנשים הזו?

"זו לא הדרת נשים. אם כבר, אפשר לומר שזו הדרת גברים. חושבים שההלכה קשה עם נשים, אבל זה לא נכון, היא מגבילה את הנשים והגברים כאחד. אני יודעת שאף אחד לא כופה עלי שום דבר, וכל זה דווקא נותן לי המון ברכה. אני לא מרגישה מודרת כאישה ויודעת שזה לא שישבו כמה גברים והמציאו הלכה שלא להקשיב לנשים. אם כך הייתי חושבת, כנראה לא הייתי מקיימת אותה. אני מאמינה שזה חוקים אלוקיים ואני רואה את הברכה בזה.

"בכלל, יש הרבה סטיגמות. בהופעות לקהל חילוני הנשים ניגשות אלי ושואלות, 'מה בעלך חושב על מה שאת עושה?' כאילו, ברור שיש בעל מעלי שמחליט אם אשיר או לא, ושהוא בטח גם לא אוהב את זה. אני אומרת להן, 'הנה הוא, תשאלו אותו בעצמכן'. אני לא מרגישה מודרת, יש לי את הגבולות שלי ואני מאמינה שדווקא זה שאני מוגבלת גורם לי להצלחה. אילו יכולתי להשמיע את המוזיקה שלי לכולם, אולי הייתי נבלעת בתעשייה הגדולה בחוץ. היום אני במקום שבו יש לי קהל מסוים, שמכיר אותי. זה אפילו מיתג אותי באיזשהו אופן".

אבל קהל היעד שלך מצומצם מאוד. 

"זה נכון, אין לי יו־טיוב, רדיו או כל דבר כזה. אגב, פייסבוק יש לי ויש שם ציבור נשים גדול. עם השנים למדתי שבעולם החרדי אין דבר כזה רק לשיר; או שאת עושה 'הפרשת חלה', או שיש לך סיפור חיים. בציבור החרדי זמרת היא סוג של רבנית. שואלים על צניעות ושירה. עד היום המוזיקה כשלעצמה לא מצדיקה מופע, ואני מנסה לשנות את זה כי השירים שלי מדברים בעד עצמם. יש בהם מסרים חסידיים לגמרי. במופעים אני גם שרה, אבל גם מדברת ומרצה על העצמה ואמונה ממקום אישי. הקהל אוהב את זה עד כדי כך שלפעמים שואלים אם אני מדברת בדיסק, וכשאני אומרת שזה 'רק שירים' יש נשים שמתבאסות ולא קונות".

את מחזירה בתשובה?

"השירים לא אומרים 'בואו תאמינו'. אני מאמינה בדוגמה אישית. מוצר טוב משווק את עצמו. אם המוזיקה טובה, הדיסק והעיבודים טובים, אולי זה ישפיע על האמונה של מי שתקשיב. האם זה יגרום לה לקיים מצוות? אני לא בטוחה. בשירי אמונה יש משהו טיפולי.

"כאמא שמגדלת ילדים למקום של תורה ומצוות, אני רוצה שהם ילכו בדרך שלי. אני רוצה להראות להם שאני מגשימה את עצמי מתוך שמחה ומביאה שמחה באמצעות המוזיקה. יש מגבלות, אבל מבחינתי עבודת השם מתוך שמחה זו השורה התחתונה. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאם אני פועלת ממקום רוחני ותחושת שליחות, גם האופן שבו אני בוחנת את ההצלחה חייב להיות רוחני. לגעת בלבבות של נשים ולשמח אישה ועוד אישה זו הצלחה אדירה במובנים רוחניים, גם אם בגשמיות אין לי אלבום זהב והשמעות ברדיו". 

איפור: אפרת דובוב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו