תביעות השתקה: חופש הביטוי רק בהפוך

בשיתוף ברק רום

עו”ד טלי בן סימון.

.

עוד טרם הסתיימה עריכת הסרט הוגשה תביעה כנגד רוזנטל וכנגד אשתו, שלא הייתה מעורבת כלל בעשיית הסרט. לא חלפו ימים וחברת yes, שהזמינה את עשיית הסרט חזרה בה מכוונתה לממן את הסרט. רוזנטל לא וויתר, סיים את עריכת הסרט באמצעות כספים פרטיים והלוואות, אלא שאז הודיע לו חברת yes שהחליטה לגנוז את הסרט ולא לשדר אותו כלל.

הסרט שודר לבסוף בסינמטקים בתל אביב ובירושלים, למרות שמכתבי ההתראה מאת עורכי הדין של משפחת עופר, התקבלו גם שם. גם ערוץ 10 וערוץ 1 ביקשו לשדר את הסרט, אך גם עליהם הופעלו לחצים שלא לשדרו. לבסוף שודר הסרט בערוץ 1 ולאחריו סרט תגובה מטעם החברה לישראל ומשפחת עופר.

כאשר נראה היה שהסערה הציבורית עקב הניסיון למנוע את הקרנת הסרט מזיקה למשפחת עופר יותר מאשר מועילה להם, קרה מה שקורה בדרך כלל עם תביעות מסוג זה:  באי כוחם של משפחת עופר פנו לרוזנטל, הציעו לו הסכם פשרה במסגרתו תמחק התביעה ובית המשפט יכריע בשאלת ההוצאות- וכך היה. במסגרת ההסכם לא נדרש רוזנטל לתקן או להתנצל בגין מה שפרסם.
התביעה נמחקה אמנם, אבל עצם הגשתה עשה את שלו: משפחת עופר קנו את דחיית הדיון הציבורי בעסקאות שביצעו עם מדינת ישראל, שלמו לרוזנטל סכום החזר הוצאות משפט, שמבחינתם הוא בטל בשישים, והמשיכו בשלהם. לא מפני שבית המשפט פסק שמותר להם, אלא מפני שלרוזנטל, שכבר היה שקוע מבחינה עד צוואר בפרשה הזאת, לא היו עוד משאבים וכוחות נפש כדי להמשיך לנהל את המאבק הציבורי והוא החליט שמבחינתו העניין גמור. גם אחרים מסביבו חשבו באותה תקופה פעמיים, בטרם פרסמו דעתם על משפחת עופר והאופן בו ניצלה את משאבי הטבע של מדינת ישראל, לגריפת רווח אישי.

תביעות השתקה כמו זו שהוגשה כנגד רוזנטל, הפכו להיות רעה חולה בשדה המשפט הישראלי. המטרה: הורדת עניין ציבורי מסדר היום הציבורי. הדרך: הגשת תביעה כנגד מי שמניף את הדגל הרלוונטי. האמצעים: כל האמצעים כשרים.

מגישי התביעות יהיו בדרך כלל תובעים שיש להן עדיפות בכל הנוגע לגישה למידע, להשפעה, לעוצמה, לאמצעי מימון וכיו”ב, כנגד צדדים. המדובר בתביעות בהן הצד אחד אינו מסכן דבר, והצד שני מסכן את כל מה שיש לו.

מדובר בתביעות שהסיכוי שלהן להתקבל הוא נמוך אם בכלל, עילתן גבולית ולעיתים תיאורטית בלבד, ומאידך, סימן היכר הבולט שלהן הוא שהן עבות כרס ו”רושם” ונושאות רכיב פיצוי מופרך ולא פרופורציונאלי, לא לעילת התביעה ולא לסכומים שנפסקים בעילות דומות. רוב מי שתובע מיליונים, יודע שלא יקבל אותם, אבל יודע באותה מידה שהאיום בהגשת תביעות מסוג זה פועל.

המטרה בתביעות דיבה אינה להשתיק מלעיזים, אלא לשתק מבקרים שאומרים את האמת בפנים, ומבקשים להעלות אותה לסדר היום הציבורי. לכן, בדרך כלל, בתביעות השתקה יסרב התובע לקבל התנצלות או תיקון טעות – אם הייתה כזאת, ו/או לכל פיצוי בשלב ההתחלתי, ויתעקש לנהל את ההליך. הגשת כתב התביעה תלווה בדרך כלל ביחסי ציבור ובייעוץ אסטרטגי אגרסיביים, וכתבות על עצם הגשת התביעה יופיעו בעיתון עוד טרם יבש עליהן הדיו. גם ניהול ההליך במסגרת תביעות השתקה יהיה אגרסיבי באופן חריג.

ולבסוף- רוב רובן של התביעות האלה לא מתנהלות עד הסוף ולא מסתיימות בפסק דין. הסיבה לכך נעוצה בכך שהתובע מצליח להכניע את הנתבע, בשלב כזה או אחר של ההליך, להגיע להסכם פשרה שימנע את המשך הביקורת,  כנגד איון הסיכון של המשך חיוב בהוצאות ופסיקת הפיצוי הנדרש במסגרתן.

תביעות השתקה רווחות בתחום יחסי העבודה, כתביעות שכנגד, במסגרת תביעות של עובדים התובעים את תנאי עבודתם, בתחום הצרכנות לגווניו – תביעות המוגשות כנגד מי שמעיז לבקר יצרנים או נותני שירותים, במאבקים לשינוי חברתי בעיקר בתחום הגנת הסביבה או זכויות תושבים, בתחום העיתונות החוקרת לסוגיה כאשר עיתונאים נדרשים להידרש לתביעות המשתקות אותם מכל עשייה ציבורית למשך שנים ולהתרחק מתחקירים אודות מגישי התביעות. גם המערכת הפוליטית אינה חפה מתביעות מסוג זה.

כאמור, המדובר ברעה חולה של ממש: מדובר בתביעות שהן מיותרות מצד אחד, אך מנוהלות בהיקפים ובעוצמות הדורשים משאבי כוח אדם זמן טרחה וכסף פרטיים וציבוריים, חריגים ויוצאי דופן. מבחינה זו משלם לא רק הנתבע המסוים את מחיר פועלו הציבורי, אלא שהציבור בכללותו משלם את מחיר האינטרס הפרטי הזה הנואל הזה מכספו, שכן ניהול התביעות האלה עולה ממון רב למערכת המשפט, גוזל זמן שיפוטי יקר, ותביעות מוצדקות יותר ודחופות יותר, סובלות מהיעדר משאבים לטפל בהן, ומזמני טיפול ארוכים.

גם אם אינן יוצרות אפקט של השתקה ממש, הרי שתביעות השתקה יוצרות אפקט מצנן של השיח הציבורי בכללותו. גם אם הן אינן יוצרות שיתוק מוחלט של הנתבע עצמו שמצליח להשיב מלחמה שערה, הרי שהשפעתן על אחרים שרואים מה עובר עליו, כמה משאבים הוא מוציא ואת המחיר שהוא נדרש לשלם בעל כורחו- קיימת ובלתי נמנעת.

מדובר בתביעות שלא מאפשרות זרימה חופשית של מידע בציבור ולא מאפשרות גיבוש דעה מושכלת בסוגיות של מדיניות ציבורית וחברתית. מדובר בתביעות שיש בהן חוסר צדק מובהק, שעה לעיתים הן מתקבלות לא משום שיש להן עילה, אלא משום שהנתבע במסגרתן חסר אמצעים להתמודד איתן ולא מציג או מסוגל להציג הגנה ראויה להן. לא אחת, לתוצאות לא צודקות אלה, יש להן השלכות רוחב קשות.

מכיוון שהנטל הכרוך בהוצאות המשפט הוא נקודה עיוורת במערכת המשפט, הרי שלא אחת, גם אם לבסוף מושגת תוצאה ראויה וצודקת, חסרון הכיס לעולם אינו מגולם בה. התביעות האלה מסיטות וויכוחים שצריכים להתנהל בספירה הציבורית לספריה משפטית בסוגית שלבתי המשפט לאת מיד יש את הכלים להתמודד איתם.

כל זה יתכן משום שאין בארץ חוק האוסר תביעות מסוג זה. בארץ הפרקטיקה הנוהגת היא לא למחוק תביעות על הסף, והלכות בעניין זה ברורות עקביות. ההליכים בארץ הם כאלה שרוב הראיות מוגשות בחלק האחרון של ההליך ולא בתחילתו, מה שמאפשר לתובעים למשוך את ההליך כמעט עד סופו, בטרם יתחוור שמדובר בתביעת השתקה.

בתי המשפט מעודדים תובעים לחזור בהם מן התביעה, בין היתר באמצעות אי פסיקת הוצאות במקרים כגון אלה. כך או אחרת, בתי המשפט בארץ אינם פוסקים הוצאות ריאליות, גם במסגרת פסקי דין.

הנטל הראייתי בחלק מעילות התביעה הרווחות בעילות תביעות השתקה הוא יחסית קל. כך למשל בתביעת דיבה, אין צורך בכלל להוכיח את שיעורו של הנזק. מספיק שהפרסום עלול היה לגרום לנזק כדי לפסוק לעיתים מאות אלפי שקלים.

והנה אור באפלה:

ביום רביעי האחרון נפל דבר: שופטת אמיצה בשם ניצה מימון שעשוע מבית משפט השלום  בפתח תקווה קבעה תקדים: היא מחקה על הסף, תביעה בעילת לשון הרע, תוך שקבעה כי מדובר בתביעה השתקה.

התובעת: חברת בוגבו ישראל  בע”מ. הנתבעת: רבקה שמס – אם לתשעה בעלת גמ”ח למנשאים לתינוקות, שכל חטאה היה שסברה שמנשאי התינוקות של חברת בוגבו בע”מ “אינם מומלצים”, ופרסמה את דעתה זו בדף פייסבוק המנוהל על ידה כשירות לציבור האמהות, ובו היא נותנת עצות בנושאי מנשאים לתינוקות. לא חלפו ימים והיא קבלה מכתב התראה בו ננקב סכום של 1,800,000 ש”ח. התביעה שלא איחרה לבוא, למרות שהפרסום הרלוונטי נמחק מייד, הוגשה על סכום של 300,000 ש”ח “בלבד”. הנתבעת טענה בתגובה לתביעה שמדובר בהבעת דעה לגיטימית שלא היה כל מקום להגיש תביעה בגינה.

והנה – בניגוד לאמירות קודמות של בית המשפט העליון והמחוזי במסגרת פסיקות בהן נכתב שבמקרים “מתאימים” תמחקנה תביעות השתקה מסוג זה שמתואר לעיל, עשתה השופטת האמיצה מימון שעשעוע את הצעד הנדרש ומחקה את התביעה על הסף, תוך שפסקה הוצאות לטובת הנתבעת.

בפסק הדין כתבה השופטת מימון שעשוע: “תביעות השתקה הן תביעות המנוגדות לאינטרס הציבורי שבשמירת שיח חופשי, ביקורתי ופתוח בספירה הציבורית בכלל וברשתות החברתיות בפרט, אודות מוצרים ושירותים המוצעים לציבור. תביעה כזאת מהווה ניצול לרעה של בתי המשפט שזמנם הוא בגדר משאב ציבורי שיש לנצלו באופן מושכל ואין לאפשר לבעלי ההון לעשות ככלי להתעמרות במי שמשאביו הכלכליים  מוגבלים. … לפיכך ובהתאם לדין ולפסיקה יש להורות על מחיקת התביעה על הסף”.

למרות שבימים בהם נכתב מאמר זה, תלוי ועומד ערעור על פסק דין חשוב זה, יש לקוות שהערעור לבית המשפט המחוזי יותיר את פסק הדין על כנו ובמידה שלא, שבית המשפט העליון יעשה כן ויתיר, אחת ולתמיד ובלשון נוקבת, למחוק תביעות שלא נועדו אלא כדי לשתק מי שחושב אחרת מבעלי ממון ושררה וקשרים וכוח, באמצעות ערכאות שלא לשם כך נועדו .

ועד שזה יקרה, חשוב כי גם החברה האזרחית תעשה את שלה ובמקרים בהן תביעות מסוג זה אינם  נמחקות על הסף, תתמוך במפרסם הנתבע שפעל כשלוחה ותסייע במימון הגנתו ושכירת מיצגיו, למשל- בדרך של גיוס המונים, כפי שכבר קרה בעבר. אין המדובר בפתרון מושלם ואולם זהו המעט שניתן לעשות בנסיבות כנגד התופעה, עד שפסיקה עקבית בסוגיית תביעות ההשתקה תתגבש ותתקבע ו/או עד שתתגבש לכדי חקיקה ברורה ומפורשת, כאמור.

*הכותבת היא עורכת דין למעלה מ- 20 שנה, בעלת משרד פרטי המתמחה בייצוג אנשי ציבור וגופי ציבוריים, בכל הנוגע לקשר שלהם עם ואל התקשורת.

בשיתוף ברק רום