הזמן חלף, שנים עברו, וכך נוצרה מציאות שבה רוב הישראלים נולדו כשירושלים היא העיר הגדולה בישראל. עיר שאוכלוסייתה כעת מונה 882,700 אנשים. אלא שרק לפני 51 שנים, מייד עם איחודה של ירושלים בעקבות הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים, התגוררו בבירת ישראל 266,300 אנשים בלבד.
האוכלוסייה היהודית מנתה אז 76%, חלק גדול מהם היו חילונים. 24% באותה תקופה היו ערבים, שרובם נוספו עם ההחלטה של הממשלה מייד עם איחוד העיר להרחיב את שטחה של ירושלים ולכלול בה שטחים נרחבים, נוסף על העיר העתיקה שבין החומות.
לפי נתונים של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 62% מתושבי ירושלים היום הם יהודים, בעוד 38% הם ערבים. מבין היהודים, יש רוב דתי בולט. 17% בלבד הם חילונים באופן מובהק, בעוד השאר מסורתיים (14%), דתיים ודתיים מאוד (22%) וחרדים (41%).
המכון עוסק במשך שנים ארוכות באיסוף הנתונים על אוכלוסייתה של העיר. בצוות שמובילה מאיה חושן נמצא יאיר אסף־שפירא, חוקר במכון. "קבוצות האוכלוסייה בירושלים הן כולן מאוד גדולות. כל קבוצה יכלה לאכלס בעצמה עיר שלמה בישראל", הוא מסביר. אסף־שפירא מרגיע ואומר כי למרות המספרים באחוזים שמראים כי הציבור החילוני בירושלים הוא מיעוט, אין ביסוס לחשש שירושלים תישאר עיר ללא חילונים, לפחות לא בזמן הקרוב.
החוקר מציג נתון נוסף שמעשיר את הבנת תמונת המצב: מספר המשפחות בירושלים. מספר המשפחות החרדיות עומד על 43 אלף משקי בית, לעומת 39 אלף משקי בית של חילונים; לחרדים מספר ילדים גבוה ולכן שיעור אחוז החרדים יותר מכפול משיעור אחוז החילונים. כמו כן, יש משקי בית של דתיים ומסורתיים. "אף קבוצה לא בדרך להיעלם מירושלים", הוא קובע ומוסיף: "העיר מגוונת וזה דבר שיוצר כוחות פוליטיים ומשפיע גם על היקפי הפיתוח".
מגמה אחת בולטת בין הציבור היהודי לערבי בירושלים היא כי בעוד הציבור היהודי מהגר מהעיר, הציבור הערבי נשאר להתגורר בה. הסיבה לכך היא המעמד שקבעה המדינה לערביי ירושלים: מעמד של "תושב קבע", שאינו במעמד "אזרח". תושבות קבע מעניקה את כל הזכויות הקיימות לאזרח ישראלי, למעט דרכון ישראלי וזכות בחירה לכנסת (לעיריית ירושלים הם יכולים להצביע). אלא שהמעמד הזה הוא תלוי מיקום. כך שאם ערבי ירושלמי עוזב את ביתו ויוצא מתחומה, הוא מאבד את מעמדו כתושב קבע. זאת הסיבה שהאוכלוסייה הערבית בירושלים גדלה באופן משמעותי.
מטרופולין ירושלמי
מאז 1967, נשים באוכלוסייה הערבית בירושלים יולדות פחות. עם איחוד העיר, הממוצע לאישה היה 4.3 ילדים, ואילו כעת הוא עומד על 3.2 ילדים לאישה. הסיבה לכך, לפי החוקרים, קשורה לרמת ההשכלה וליציאה של בני הזוג לעבודה. נהוג לומר שירושלים מאוחדת אבל בפועל מחולקת, כי כל אוכלוסייה חיה בשטחה בנפרד; אולם בפועל ההשפעות ההדדיות מחלחלות.
למעשה, מאחר שהציבור הדתי והחרדי מרובה ילדים, מספר הלידות במגזר היהודי גבוה מזה של הערבים. 4.3 ילדים ליהודייה לעומת 3.2 ילדים לערבייה.
מדרחוב בן יהודה בעיר // צילום: ליאור מזרחי
מאזן ההגירה של ירושלים הוא שלילי וקבוע ועומד על כ־8,000 איש בשנה. מאזן ההגירה הוא נוסחה שמחשבת את הפער בין מספר המצטרפים לעיר לבין מספר העוזבים אותה. "מאזן ההגירה קיים בכל עיר גדולה. בשעה שהאוכלוסייה כל כך גדולה, בכל שנה נוצרים משקי בית חדשים ואין לשום עיר אפשרות לבנות עבורם מספיק יחידות דיור. המקום אוזל וכך נוצר מטרופולין. גם לירושלים התפתח מטרופולין: מעלה אדומים, גבעת זאב, מבשרת ציון, צור הדסה, ביתר עילית, תל ציון ואפילו רמת בית שמש. ירושלים נשארה עבורם עיר שמתמחה במתן תעסוקה, בשירותים, במסחר ובחינוך", מסביר אסף־שפירא.
"אחד האתגרים של ירושלים כעת הוא לשמור על מעמדה כעיר המטרופולין. המשמעות היא כי מי שעוזב את ירושלים, ישמור איתה על קשר", הוא מנתח. "ראשית, שמי שעובר מירושלים, יעבור אל המטרופולין שלה ולא לאזור אחר - לדוגמה, למבשרת ציון ולא לראשון לציון. וכשהוא בחר במטרופולין הירושלמי, האתגר יהיה שהוא ישמור על קשר משמעותי לעיר, קשר שמייצר ערך כלכלי. האתגר השני המשמעותי של העיר הוא לייצר את אותם קשר ונחיצות עירונית בין האוכלוסיות השונות בתוכה. היום כל שכונה ירושלמית היא למעשה עיר קטנה. לכל שכונה יש חיים קהילתיים משלה, שעוזרים לשמור על הסטטוס קוו. האתגר הוא שהקהילתיות לא תפורר את החיבור העירוני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו