האופרה "סיפורו של צאר סלטאן" מאת ניקולאי רימסקי־קורסקוב, שעלתה בסוף השבוע בבית האופרה בתל אביב, שבה והזכירה עד כמה מרענן לצאת מדי פעם מהעולם הצר והמוכר של האופרה האיטלקית.
זו אופרה מהנה מתחילתה ועד סופה, שופעת מנגינות המתחבבות על האוזן בשמיעה ראשונה, כתובה בווירטאוזיות תזמורתית מרשימה, ולכל אורכה משוחה עליה נימה אירונית ומשועשעת ששורשיה בטקסט המבריק שלה, המבוסס על פואמה של פושקין.
בניגוד לאופרות איטלקיות בנות זמנו, רימסקי־קורסקוב לא נמשך לעולם הריאליסטי ולא חיפש מקורות השראה ברומנים בני התקופה. מקורות ההשראה שלו ב"סיפורו של צאר סלטאן" היו עולם האגדה הקסום וה"אוריינטלי" שהקסים כל כך את בני המאה ה־19. רימסקי־קורסקוב ועמיתיו האמינו כי האגדה, הגם שהיא חסרה את הדרמה הסוערת של האופרה האיטלקית, ניזונה היישר ממעמקי הנפש הרוסית, ובעזרתה, ובעזרת השיר העממי, הם ביקשו לעצב צורה מוזיקלית לאומית רוסית שתיבדל במובהק מהאופרה האיטלקית.
האופרה פותחת בתמונה המזכירה את סיפור סינדרלה: שלוש אחיות מתמודדות על לבו של הצאר. הצאר בוחר בזאת שמבטיחה לו בן גיבור, ואחיותיה הקנאיות מתכננות את נקמתן בעזרתה של המכשפה הזקנה בבאריחה. בהמשך יוצא הצאר לאיזו מלחמה רחוקה ובהיעדרו מכניסות האחיות את כלת הצאר הטרייה ובנה הפעוט לחבית גדולה ומשליכות אותם לים. השניים ניצלים באורח נס ומגיעים לאי מבודד. שם מציל הנסיך - שגדל בינתיים ונעשה לאיש חיל - ברבור מסתורי מנץ טורף. כאשר מבקש הנסיך לחזור לעירו ולראות את אביו, הופך אותו הברבור לדבּור. כאן משמיעה התזמורת, לשמחת הקהל הנלהב, את הקטע הנודע ביותר מתוך האופרה: "מעוף הדבורה" (מעתה אמרו: "מעוף הדבור". זהו, מתברר, שמו המדויק). במערכה האחרונה נתפרים אחרוני התפרים במארג העלילה: הצאר, הצארינה והבן מתאחדים מחדש, הברבור הופך לנסיכה יפת תואר, האחיות באות על עונשן ובבאריחה הזקנה יורדת שאולה.
הפקת האופרה שהובאה רובה ככולה - תזמורת, מקהלה וסולנים - מבית האופרה סטניסלבסקי ונמירוביץ'־דנצ'נקו, מוסקבה, אינה מבקשת להתחכם ולצאת מתחומי האגדה. להפך, זו הפקה קסומה ומלאת דמיון המשרתת את המוזיקה ואינה מבקשת להנכיח את עצמה על חשבון העלילה. הסולנים המצוינים והמקהלה המעולה השלימו ערב אופראי רוסי מהנה מאוד.