"חיי מדף": במעבה האדמה

פטר וולבן הוא יערן במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה. כמו עמיתיו היערנים בעולם, שתפקידם המודרני הוא לשרת את תעשיית העצים, מודה וולבן בספרו ("החיים הנסתרים של העצים", שראה עתה אור בהוצאת אסיה בתרגום של ניב סבריאגו) כי בתחילת הקריירה שלו אף הוא הבין בפנימיוּת של העצים "כמו שקַצב מבין בחיי הרגש של חיות". כלומר, הוא מודה כי היה אטום לתבונה הרגשית, התקשורתית, החברתית והמיסטית למדי, של העצים.

כיום, וולבן אינו "מחבק עצים" רוחניקי ואף לא פעיל סביבתי בשירות גוף פוליטי. הוא פשוט דובר שפה שאינה מוכרת לרוב האנשים – שפת העצים. ליער שלו לא נכנסה מכונת ניסור כבר 20 שנה; העצים גדלים בו כמשפחה מסועפת, מאוחדת ומסוכסכת כמו כל המשפחות, ולא כפריטים בודדים; ומזיקים וטפילים מודברים ביער גם בכוחות ובשיטות שפיתחו העצים בעצמם.

קריאה בספרו של וולבן מתעתעת. בתחילה לא ברור מדוע האיש מתעקש להסביר לנו על התבונה העצית. אבל במהרה ההבנה מתגבשת - הוא מדבר עלינו, לא על העצים. כשהוא כותב כי "הקהילה מוכרחה לשמור על קיומה בכל מחיר"; או כשהוא מגלה כי עצים צעירים שניצבים בצל הוריהם מפגינים סטיות ברורות מהמנגנון המקובל של השרת העלים – אנחנו מביטים באירוניה בעצמנו, כלואים בעובי הגזע.

המערכת האקולוגית של היער היא ספרותית במובן של ריבוד, חקירה ופרשנות. היא מזכירה ביותר מרמז את הרצון של האדם הכותב להציף זיכרון אבוד, לשחזר, למצוא הבהוב מוכר מן העבר. וולבן מספר כי בחופן של אדמת יער יש יותר צורות חיים מאשר בני אדם על כדור הארץ, וכי ככל שנרד במדרגות הקרקע נגלה יותר ויותר חיים. אבל הוא גם מזכיר כי הקרקע סתומה עבורנו יותר מהים, ואף יותר מהירח. אנחנו נרתעים מירידה אל השכבות התחתונות של האדמה, חוששים מתגלית שתטלטל את עולמנו.

"הנשמה שלך היא יער אפל, אבל העצים שבו הם מזן מסוים – אלו אילני יוחסין", כתב מרסל פרוסט. בדיוק כמו וולבן, אנחנו יערנים המתפעלים את יער הזיכרון מכורח האינרציה, מכינים את העצים לכריתה בזמנם ומיטיבים עימם כדי שיעמדו פיזית במשימה. אלא שלפעמים עלינו להבין מהו מקור הזיכרון; לתת לו לצמוח פרא ולהזין את עצמו; לאפשר לו לקיים יחסי גומלין עם מקורות עלומים שמחדדים ומבהירים אותו.

הספרות מתירה את המארג העדין הזה. גם לה יש חיים נסתרים שפועלים בלילות ובימים, הרחק מעין ומאוזן אנושית. אף היא מערכת הומוגנית שמורכבת מפרטים שעלינו לפענח במלאכה סיזיפית. "הדלת מוגפת, הקליפה עבה, וצריך לתחבל תחבולות כדי להשיג את האוצרות המתוקים שבפנים", כותב וולבן על מפגש עם גזע עץ. בחורש, דרוש לכך יערן מנוסה או נקר שיפער לנו חרך הצצה. בספרות כל מה שנחוץ הוא קריאה כנה.