הנס של שרי

עשרה חברים איבדה שָרִי קורץ באסון השיטפון בנחל צפית, בסוף השבוע שעבר. הטיול המרגש, שנועד לגבש חבורה של צעירים בתחילת דרכם המשותפת, הפך בבת אחת לסיוט.

שרי, תלמידת תיכון אמי"ת במעלה אדומים, נפצעה מהסלעים שאליהם נחבטה. למזלה, גופה נסחף בזרם במשך שניות ארוכות, עד שהועפה למקום שבו המים היו רדודים - וניצלה על ידי לוחמי 669, ברגע האחרון. "היה רגע שחשבתי שלא אשרוד, ורק התפללתי שלא אסבול עוד", היא משחזרת בדמעות במיטתה בבית החולים סורוקה.

ביולי ימלאו לה 18. לפני כשנה, באמצע כיתה י"א, החליטה להירשם למכינה קדם־צבאית. "חשבתי שזה דבר מאוד משמעותי. לקבל ערכים, לטייל ולהתנדב במקום שמלמד אותך על עצמך, על אנשים אחרים ועל מנהיגות. זה מאוד סקרן אותי. רציתי גם להכיר אנשים חדשים, עם דעות ואמונות שונות משלי. לחיות עם אנשים 24/7, כאילו יש לך 50 אחים חדשים".

כשנודע לה שגם אלה אור, חברתה ללימודים, תהיה במכינה - לא היו מאושרות מהן. "כל אחת מאיתנו חשבה על מכינה אחרת, אבל שתינו קיבלנו את 'בני ציון' אחרי שדירגנו את הבחירות שלנו. כשגילינו שאנחנו יחד, קפצנו מרוב שמחה. זה היה כל כך לא צפוי. הייתי מאושרת שיהיה לי את אלה לצידי".

לטיול הגורלי המתינו חניכי המכינה במשך חודשיים. הוא נועד להדק את מידת ההיכרות והגיבוש במחזור י"ב של המכינה. "התרגשנו בטירוף. ממש חיכינו לזה, לטייל עם האנשים שנשהה במחיצתם שנה שלמה. סקרן אותנו לדעת מי הם ולהכיר אותם. אלה ואני גם קצת נלחצנו. דיברנו על מה שיקרה אם לא נתחבר אליהם, אבל אז אמרנו שיש לנו אחת את השנייה. ניסינו לארגן תיקים לנסיעה ודיברנו בינינו בטלפון מה צריך להביא. שבוע לפני היציאה חשבנו אפילו לקנות נעלי הרים".

יום לפני האסון ירדו ברחבי הארץ גשמים עזים, במסגרת מערכת חורפית שגרמה לשיטפונות בנחלי מדבר יהודה. ביום היציאה נודע כי נער שטייל בנחל ממשית נסחף לאורך כמה קילומטרים עד שאותר ללא רוח חיים על גדת הנחל. קבוצת תלמידים שנקלעה לשיטפון במסלול סמוך לכפר נוקדים חולצה בשלום, כשכמה עשרות סובלים מהיפותרמיה.

בעקבות הידיעות הללו הביעו רבים מהורי החניכים ב"בני ציון" חשש מעצם היציאה לטיול, אך במכינה הרגיעו אותם שהמסלול שוּנה. "ההורים שמעו כל מיני סיפורים על שיטפונות, ודאגו גם סתם בגלל הגשם, שלא יהיה לנו קר. אחרי הלילה הראשון אמא שלי שאלה אותי אם אני בסדר, איך ישנתי ואם שינו לנו את המסלול. רצתה לדעת אם אמרו לנו לאן אנחנו הולכים.

"כולם הרגיעו את ההורים. אמרו שדיברו עם כל מיני אחראים, ושהרבה אנשים מוסמכים אמרו שהכל בסדר ושאפשר לצאת לטיול. בגלל שהמארגנים שמעו שעומד לרדת גשם, הם ניסו לחפש כל מיני תחליפים וישבו על כמה מסלולים, עד שהחליטו על המסלול הזה. חלק מההורים היו עדיין לחוצים, אבל המדריכים אמרו להם שוב שהכל בסדר".

• •

ביום רביעי בערב הגיעו החניכים לחניון לילה באזור הנחלים, והקימו שם אוהלי שינה. "בישלנו אוכל בסירי פויקה ועשינו קומזיץ כדי להתחבר אחד לשני. האנשים היו מדהימים, היה פשוט כיף.

"ישבנו מסביב למדורה, היינו קצת עייפים, ואביב (ברדיצ'ב), המדריך, סיפר לנו סיפור על מנהיגות. אני וצור אלפי (שנהרג באסון) מאוד התחברנו. פגשתי אותו בפעם הראשונה ביום היכרות לפני הטיול, והתיידדנו. ראיתי שצור ממש נהנה. האמת היא שעם כולם מאוד נהניתי, הם היו ממש נחמדים.

"אביב סיפר לנו על צעיר שהתגייס בגיל 17 לפלמ"ח, ושאל מה אנחנו חושבים שעבר לו בראש כשעשה את הצעד הזה בגיל כל כך צעיר. זה היה סיפור על מנהיגות ושליחות. בהמשך הערב, ב'מעגל ההיכרות', התחלקנו לזוגות והצגנו לנוכחים את החבר שיושב לידנו, אחרי שלמדנו להכיר אותו בעצמנו. אני הצגתי את רומי כהן ממושב מאור, שגם אותה פגשתי ביום ההיכרות.

"את הלילה העברנו בתורנויות שמירה, מחולקים לזוגות. המשימה היתה לבדוק אם מגיע לאזור רכב, להתריע בפניו שאנחנו שם ולוודא שאין חיות מסוכנות. אני שובצתי למשמרת האחרונה, בין 6 ל־7 בבוקר, עם רז, שניצל מהאסון.

"ב־7 התעוררנו לטיול. הערנו את כולם ואכלנו ארוחת בוקר. זה התחיל כיום שמש, עם קצת רוחות, אז ממש שמחנו, כי מצד אחד היה חם, ומצד שני נעים. יצאנו לנחל צפית, אני ואלה קיטרנו כל הדרך, כי זאת היתה הפעם הראשונה שסחבנו עלינו את התיק הכבד עם כל הדברים שאיתם ישנו בלילה. אני זוכרת שדיברנו באמצע המסלול ואמרתי לאלה: 'זה לא נתפס בעיניי שעם האנשים האלה אני הולכת לבלות בשנה הבאה, פשוט מוזר'. זה באמת משהו שלא היה מובן לשתינו כל כך.

"טיילנו בתוך תוואי הנחל במשך כמה שעות, עד שהשמש נעלמה לפתע והשמיים התכסו בעננים. ב־12 התחיל לרדת טפטוף מגניב כזה, מין גשם נחמד, אבל אז הוא התחיל להתחזק. באותם רגעים בכלל לא חשבנו על האפשרות שיהיה שיטפון. הסכנה הכי גדולה שחשבנו עליה היתה שנחליק על הסלעים. בשלב מסוים נדרשנו לרדת בנחל ולהיעזר בסולם יתדות שנעוץ בסלע. ראיתי מעלי את אלה ואת רון חכים, ומעליהם עוד כמה חניכים, שהתחילו בירידה. חלק נוסף של הקבוצה עוד לא הגיע לשלב הירידה ועמד למעלה בהמתנה לתורו.

"ואז הגיע נחשול המים. מישהו קלט שהמים באים לכיוון שלנו וצעק, 'תחזרו מהר למעלה!' ארבעה חניכים, שכבר התחילו לרדת, טיפסו מייד בחזרה, וניצלו ברגע האחרון. החברים שכבר ירדו וחיכו לנו למטה, נסחפו בזרם.

"על הסולם נשארנו אני, אלה ורון. המים תפסו אותנו שם, והזרם האדיר הציף אותנו עד הראש. ניסיתי לטפס למעלה, אבל השטף היה כל כך חזק, שהוא ניתק אותי מהסולם עד שנסחפתי.

"התגלגלתי ונחבטתי כמו כדור בין הסלעים והעצים. הרבה דברים עפו עלי. הייתי בטוחה שבעוד שנייה תישבר לי המפרקת. רק התפללתי שזה ייפסק, ושאם לא - שלא אסבול.

"בסופו של דבר נסחפתי למקום צדדי שבו המים היו רדודים, ושם ראיתי את רון, שגם הוא ניצל. ההיסחפות לפינה היתה הנס שלי, בזכותה ניצלתי.

"איבדתי את תחושת הזמן. ניסיתי להתעשת ולהבין מה עובר עלי, ופתאום שמעתי את רון צועק 'הצילו'. הוא אמר שהוא רואה מעלינו מקום בלי מים, וסיפר שהוא מרגיש ששתי הרגליים שלו נשברו. במאמצים אדירים הצלחנו לזחול יחד למקום גבוה, עד שראינו מולנו אנשים. צעקנו להם, והבנו שהם מנסים למצוא דרך להגיע אלינו. שנינו כבר היינו במצב של היפותרמיה, היינו רטובים לגמרי והיה קר מאוד.

"פתאום ראינו מעלינו מסוק. מייד צעקנו לו ונופפנו בידיים, שיתקרב אלינו. אחרי כמה שניות הוא באמת חזר וריחף מעלינו. חייל השתלשל ממנו למטה בחבל, וככה חילצו אותנו משם. העבירו אותנו לאמבולנס, שהסיע אותנו לבית החולים".

רק למחרת הבינה שרי שחברתה אלה בין ההרוגים. "אמא שלי סיפרה לי על כל החברים שנהרגו ואמרה שאלה אחת מהם. רק אז קלטתי שקרה פה משהו מטורף, והתחלתי לבכות בלי הפסקה.

"ניסיתי לעכל, להבין מה פשר הדברים שאמא שלי אמרה, 'אלה בין ההרוגים'. זה לא משהו שאת מצליחה לתפוס.

"במהלך הטיול, אלה ואני ניסינו להיזכר כמה זמן אנחנו חברות. הגענו למסקנה שאנחנו חברות טובות שנה וחצי, אבל שזה מרגיש כמו עשר שנים לפחות. הכרנו בתיכון. לקח לנו זמן להתחבר, אבל מהרגע שזה קרה, הפכנו לחברות הכי טובות".

היא נושאת על עורה סימני חבלה בחזה ושריטות בכל חלקי גופה. "זה נס לא מוסבר, משהו לא הגיוני. אני לא מבינה איך זה קרה, איך ניצלתי. זה משהו שאי אפשר בכלל להסביר".

• •

שרי לא הצליחה להשתתף בהלווייתה של חברתה הטובה. "היא היתה כמו השם שלה. אלה. פשוט מלאך מדהים ומתוק. ילדה שאוהבת טיולים, טבע ואנשים. לא משנה מי יבוא לה מול הפנים - היא תקבל אותו כמו שהוא. היתה באה לבית הספר בכל בוקר עם חיוך, קופצנית ושמחה. ילדה זהב עם לב טהור ורחב. אם היא היתה פה, אני מאמינה שהיא היתה נותנת לי חיבוק גדול".

בצל האסון, שרי אמורה לסיים את מבחני הבגרות שלה. איך תמשיך מכאן ומה תעשה עכשיו, היא עדיין לא יודעת.

"אני מבקשת להודות לעם ישראל על התמיכה הגדולה שקיבלתי. להודות לכל האנשים, גם בבאר שבע, שלא מפסיקים לפנות לאמא שלי ולהציע לה מקום לישון, להתקלח, בגדים ואוכל. אלה אנשים חמים. כולם דואגים ושואלים לשלומי, מביאים לי כל מיני דברים. כמו שאת רואה, החדר מלא בכל טוב".

היא מצביעה על הממתקים, הבלונים והדובונים שפזורים סביב מיטתה בבית החולים. "כל החברות שלי באו לבקר, חלקן ישנות איתי. הצוות הרפואי מדהים, חם ומסור, דואג רק שאבריא".