כשהיתה בת 10, התארחה אנדריאה שוורץ (37) בתוכנית הנוער המיתולוגית "תוסס" בפינת גרפולוגיה, שבה ניתחו את כתב היד של צופים צעירים שהוזמנו לאולפן. שם נשאלה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, והתשובה הספונטנית שיצאה מפיה הצליחה להפתיע גם אותה - שחקנית.
"בחיים לא אמרתי את זה קודם", היא מספרת לי השבוע. "כילדה הייתי עושה הופעות למשפחה ואהבתי להיות במרכז העניינים, אבל זה אפילו לא היה קיים בתודעה שלי שיש מקצוע כזה, שחקן. הוריי מהנדסים, אבא מהנדס מכונות ואמא מהנדסת מיזוג אוויר ומים. הם לא היו קשורים לעולם הזה, וכעולה חדשה מרומניה לא הייתי רואה הצגות ישראליות, זה לא היה חלק מהבית שבו גדלתי".
איזה מין בית זה היה?
"נולדתי למשפחה יהודית ביאסי, עיר מרכזית וגדולה מאוד ברומניה, שש שעות נסיעה מבוקרשט", היא חוזרת אחורה בזמן. "אני זוכרת משם את הבית של סבתא שלי - והכי אני זוכרת את השלג.
"בגיל 4 עליתי לישראל עם הוריי, שבאו לכאן בגלל הציונות. אמא היתה בת 27, אבא בן 29, הורים צעירים עם ילדה, בלי כלום. בנמל התעופה חילקו את העולים למרכזי קליטה, והוריי התעקשו לנסוע למקום קרוב לים. השם 'בת ים' נשמע להם מאוד מושך, אבל בסוף אנחנו קיבלנו את נתניה.
"בהתחלה גרנו בקרוואן במרכז קליטה, ואני הסתגלתי מהר. כילדה קלטתי את השפה די בקלות, ובכיתה א' כבר הייתי כמו כולם. אבל הוריי עבדו בשנים הראשונות בתחנת דלק, בשמירה.
"כשהייתי בכיתה א' כבר גרנו בדירה. ההורים מצאו כבר עבודה במקצוע שלהם, והם ידעו את השפה, כמובן עם מבטא. אני זוכרת שהייתי המון לבד בבית מגיל צעיר, כי הם עבדו קשה. בזמן שילדים חיכו לצלצול ללכת ולשחק, אני רציתי 'ללכת לחשוב', ככה קראתי לזה, וזה בעצם היה לחלום בהקיץ.
"אז כנראה נולדה המשיכה שלי לעולם הדמיון והמשחק, אבל לא עשיתי עם זה כלום. בתיכון למדתי במגמת פסיכולוגיה־סוציולוגיה, בצבא הייתי במודיעין, ורק כאשר המפקדת שלי אמרה שאחרי הצבא היא הולכת ללמוד משחק, נדלקה אצלי הנורה שאפשר ללמוד את זה.
"הדפסתי את טופסי ההרשמה לבית צבי, אבל לא היה לי אומץ להיבחן, ונרשמתי ללימודי פסיכולוגיה במכללת תל אביב. רק תוך כדי הלמודים הבנתי שאני רוצה לעשות משהו אחר. אז סוף־סוף תפסתי אומץ, באתי להוריי ואמרתי להם שהילדה היחידה שלהם רוצה ללמוד משחק", היא צוחקת.
"עד היום אני מופתעת מהתגובה שלהם. הם נתנו לי רוח גבית ואמרו לי, 'תעשי מה שאת רוצה'. הם כן חששו לגבי הפרנסה, אבל הם גיבו אותי. אחרי שנה של לימודי פסיכולוגיה נרשמתי ללימודים אצל יורם לוינשטיין, כדי לדעת אם זה סתם ג'וק או שבאמת יש לי כישרון, ומהיום הראשון הרגשתי בבית".
איך הצלחת לממן את הבית הזה?
"הייתי היחידה בכיתה שגרה אצל ההורים במשך כל השנה הראשונה ללימודים, וכמובן מלצרתי כל הזמן. בשנה השנייה נפרדתי מהחבר שהיה לי במשך חמש שנים, שהיה גם הוא מנתניה, ועברתי לתל אביב. גרתי בדירת שותפות בשכונת התקווה וקיבלתי כמה מלגות שעזרו לי.
ומשם דברים החלו להסתדר. "בשנה האחרונה ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, הזמינה אותי לאודישן", היא ממשיכה. "לא התקבלתי לתפקיד ההוא, אבל משם הוזמנתי לאודישן אחר - ואותו עברתי". אחרי שנה וחצי בבית ליסין עברה שוורץ לתיאטרון הקאמרי, שם היא משחקת עד היום.
על הבמה היא אוהבת להחליף תלבושות ודמויות, אבל מאחורי הקלעים שוורץ נהנית מהיציבות שמעניקה העבודה בתיאטרון. "נורא חשובה לי הידיעה שבכל חודש יש לי עבודה, שזה לא פרויקט שנגמר. היום, בוודאי כאמא, אני חייבת שתהיה לי עבודה קבועה, משכורת קבועה".
וגם ההורים מרוצים: "תמיד היה חשוב להם שתהיה לי עבודה. גם כשהם פרגנו לי על המשחק, הם חששו שזה לא משהו שאפשר להתקיים ממנו על בסיס קבוע, וזה משהו שנשאר גם אצלי".
"האימהות חשובה לי יותר מכל דבר". שוורץ // צילום: אריק סולטן
היא בחורה אינטליגנטית, יפה מאוד, שמקרינה אופטימיות ושלווה שלא תמיד מאפיינות את המקצוע הסוער שבו היא עוסקת. אנחנו נפגשות בבית קפה צפון תל־אביבי, לא רחוק ממקום מגוריה בשכונת צהלה. שוורץ לבושה בגופייה ובטייץ, כיאה למי שמקפידה על כושר וספורט בחייה, שערה אסוף לאחור, פניה נקיות מאיפור, והיא שותה אמריקנו בלי חלב ובלי סוכר.
קשה להתעלם מהמהפך החיצוני שעברה בחודשים האחרונים. "אחרי הלידה הראשונה עליתי במשקל", היא מספרת, "והיה לי נורא קשה להוריד אותו. הקילוגרמים נתקעו, ואחרי הלידה השנייה החלטתי שהגוף שלי מאוד חשוב לי, שהוא נתן לי שני ילדים, ושעכשיו תורי להחזיר לו אהבה.
"זה בא ממקום של להיות בריאה ולהאכיל אותו בדברים טובים, כי 37 שנה אכלתי ג'אנק. אף פעם לא הייתי שמנה, אבל שקלתי 15 קילו יותר, ולאחרונה התחלתי לאכול דברים טובים וגם לעשות כושר, סווטשופ, אימונים פונקציונליים. האיזון הוא מה שחשוב, לא להגזים.
"היום אני מבינה כמה זה חשוב לי למקצוע, לא בקטע של להיראות טוב, אלא כי אני עובדת עם הגוף שלי על הבמה. אני צריכה להרגיש קלילה וגמישה ולהשתמש בו. את מכירה את כל הקלישאות האלה, שאת לא נהית צעירה יותר? אז שנה אחרי שהפכתי לאמא גיליתי שכל הקלישאות נכונות".
וכששוורץ מדברת על האימהות, החיוך לא יורד מפניה. היא אמא לשניים - לני (5) וגידי (שנתיים) - שאותם הביאה לעולם עם בעלה, המוזיקאי בן ארצי. ארצי הוא בנו של הזמר שלמה ארצי, שהוא אחיה של הסופרת נאוה סמל, שהלכה השנה לעולמה. נאוה היתה נשואה למנכ"ל התיאטרון הקאמרי היוצא נעם סמל. אחותו של בן היא הסופרת והמגישה שירי ארצי, שנשואה לשחקן יפתח קליין, שמשחק אף הוא בקאמרי. ויש את האח הצעיר, יהונתן, מוזיקאי וסטודנט לפילוסופיה ולפסיכולוגיה.
אבל שוורץ מדברת בנונשלנטיות על הכניסה לאחת ממשפחות האצולה של התרבות הישראלית. "את בן פגשתי בפעם הראשונה בבר ליד תיאטרון הבימה", היא מספרת. "זה היה לפני תשע שנים, הייתי בתחילת הדרך, הוא ראה אותי בפרסומת בטלוויזיה ונדלק עלי, חיפש אותי בגוגל ולא מצא, ואז ראה אותי במקרה בבר. הוא שאל אותי, 'זו את מהפרסומת של טיפות האף?'
"התחלנו לדבר, זה לא הגיע לאיזה קתרזיס ובסוף הוא שאל אותי מה שם המשפחה שלי. הוא רצה לברר עלי, לא ביקש טלפון. הוא נורא אהב לחזר ברווקותו, וכך היה. הוא השיג את הטלפון אחרי כמה ימים, הסתמסנו קצת, קצת נפנפתי אותו, אבל בסוף נפגשנו. הדייט הראשון היה מדהים, זה היה בבית שלו, סמכתי עליו, זה בכל זאת בן ארצי, מה יכול להיות?"
ידעת שהוא האחד?
"אני בן אדם שמתאהב מאוד מהר, מתאהבת בכל יום, עד היום, גם בחברות, והתאהבתי בו עוד בטלפון בשיחות לפני. הוא היה אחר, והיה דייט מדהים שנמשך שעות ארוכות. אחרי ארבע שנים, באמצע ריב, הוא פשוט הלך לחדר והביא את הטבעת. הוא בחר ברגע הזה, ושמחתי מאוד. תכננו להתחתן בחודש מסוים והיה איזה עניין עם המקום שקבענו להתחתן בו, נפל הגג נדמה לי, אז החתונה נדחתה והתחתנו כשהייתי בהיריון, ככה שלני היה בחתונה שלנו.
"התחתנו ביפו, והיו לנו 200 אורחים. שנינו לא רצינו חתונה גדולה. אמנם היה קצת קשה לצמצם את רשימת האורחים, אבל הצלחנו. בן שר לי שיר שהוא כתב, החברות שלי הכינו סרט מצחיק מאוד עלי ועל בן, ואני זוכרת שהיה כיף. בדיעבד, הייתי עושה את זה אפילו עוד יותר קטן".
באיזה שלב הבנת לאיזו משפחה את נכנסת?
"ידעתי מי הוא מההתחלה, אבל אני לא בן אדם שנלחץ מהדברים האלה. להפך, הרגשתי שהבאתי את הכי נתניה שלי. באתי הכי עממית, לא תל־אביבית. ברור שידעתי מי זה אבא שלו, אבל זה לא עשה לי שום דבר. דווקא עבור ההורים שלי זה היה עניין, שהבת שלהם, עולה חדשה, לא ישראלית, לא נולדה בארץ, מתחתנת עם מישהו שמשפחתו היא סמל לישראליות. גם סבא וסבתא שלי, שעלו לארץ בעקבותינו ונפטרו לפני שנתיים, מאוד התרגשו. זו היתה מעין חותמת של 'הצלחנו בארץ'.
"המפגש הראשון שלי עם שלמה היה ב־12 בלילה, חודש אחרי שבן ואני הכרנו. פתאום בן אמר לי, 'אני חייב שתכירי את אבא שלי. בן התרגש יותר ממני, כי הוא רצה הרבה זמן להתאהב ולהכיר מישהי להורים. שלמה היה מקסים, נראה לי שהוא מאוד שמח שהבן שלו מביא בחורה הביתה. הוא ראה תמונות שלי קודם והתלהב שאני רומנייה. בהמשך דיברתי עם אמא של שלמה ברומנית".
אבל זה לא רק שלמה. ארוחת שישי אצלכם זה סוג של מועדון תרבות?
"בארוחות שישי, שמתקיימות בכל פעם אצל מישהו אחר לפי הסבב, מדברים על תיאטרון ועל מוזיקה, על תרבות, ויש מעין מלחמות אגו על מי מדברים יותר. כל אחד מאיתנו רוצה למשוך לכיוון שלו", היא צוחקת "אלו ארוחות מאוד כיפיות, אבל לאחרונה באמת יש פיל גדול בחדר. זו היתה שנה מאוד משמעותית בחיי המשפחה, קודם כל נפטרה הסבתא של בן, מימי, בגיל 96, ושבועיים אחר כך הגיע המוות של נאוה, שטרף את הקלפים. תמיד הרגשתי שהיא היתה גם קצת דודה שלי".
איך מתאמים בין כל כך הרבה אנשים עסוקים?
"יש לנו קבוצת ווטסאפ משפחתית, שם אנחנו מתאמים אצל מי נפגשים ומי יביא מה. אנחנו גם מעדכנים אחד את השני בכל האירועים החשובים במשפחה, כמו הגיוס של הבן של שירי".
כשנבחנת לקאמרי, לא חששת שידברו על הקשרים המשפחתיים עם המנכ"ל?
"נעם לא היה באודישן שלי, אבל כאשר התקבלתי מישהו אמר לי, 'וואו, עכשיו יגידו שאת שם בגלל נעם'. זה היה חצי בצחוק, ורק פה נפל האסימון. בכלל לא חשבתי על זה קודם, אבל אמרתי לעצמי שאם מישהו יחשוב שאני שם בגלל נעם, לא משנה מה אגיד, אז אין לי מה לעשות, ובסוף חובת ההוכחה עלי. אני בטוחה שמי שמכיר את העולם הזה יודע שזה לא עוזר, ואפילו יכול לעשות רע".
באיזה מובן זה יכול להזיק?
"לי לא היה אומץ, למשל, לעשות איתו שיחות שכר. מה שהיה לי יותר קל לעשות עם מישהו שאני לא מכירה".
"סוחף אנשים". עם עמוס תמם במחזה "אותלו" // צילום: רדי רובינשטיין
שוורץ כבר שיחקה ב"מעגל הגיר הקווקזי", ב"עמודי החברה", ב"קומדיה של טעויות" וב"אורזי מזוודות" בקאמרי. כיום היא משחקת בהצגות "ציד המכשפות", ובשבוע הבא תצטרף לקאסט של "טרור" ותחלוק עם השחקנית עדי גילת את תפקיד התובעת הפלילית.
אבל נדמה שהתפקיד שמסב לה את הגאווה המקצועית הרבה ביותר הוא דמותה של אמיליה ב"אותלו", שאותה היא מגלמת לסירוגין עם שרה פון שוורצה. זו אחת הדמויות הנשיות המסקרנות בהצגה, אשתו של יאגו (שמגלם רמי ברוך), יד ימינו של אותלו ומי שמתגלה בסוף כבוגד הכי גדול, כזה שגורם לאותלו להאמין שאשתו בוגדת בו ובכך מעביר אותו על דעתו.
"בתיאטרון את לא יכולה כל הזמן לעשות תפקידים טובים", היא אומרת. "יש רפרטואר והמון שחקנים, וצריך מדי פעם לעשות פשרות. יכול להיות תפקיד מעולה בהצגה חרא, או הצגה מדהימה עם תפקיד לא טוב. רק לפעמים זוכים בכל הקופה, וזה מה שקרה לי ב'אותלו'".
"לא הייתי אמורה לשחק את אמיליה", היא מגלה לי. "שרה לוהקה אליו, אבל באמצע החזרות היא התחילה חזרות לתפקיד נוסף, וקראו לי לאודישן כי חיפשו מישהי לדאבל. זה תפקיד מדהים, עם המון צבעים. היא גם סקסית, גם אישה מוכה, גם ערמומית וגם נורא טובה, תפקיד מהמם.
"התחלתי חזרות אחרי שהם כבר היו חודש בחזרות, והייתי צריכה ללמוד מהר את הטקסט השייקספירי. לא קל להיכנס לחבורה מגובשת, אבל מהר מאוד נכנסתי וקיבלו אותי באהבה גדולה.
"זו הפעם הראשונה שאני עובדת עם עמוס תמם, שמגלם את אותלו. הכרנו מהתיאטרון אבל לא שיחקנו יחד, וגיליתי בן אדם שהוא פשוט נשמה גדולה. תמיד רוצה לעזור, בכל דבר שתבקשי ממנו. הוא גם ראש גדול, מקצוען ברמות הכי גבוהות שיש. הוא משחק בתפקיד הראשי, אבל לא תמיד מי שמגלם את התפקיד הראשי הוא גם המוביל בהצגה, ועמוס הוא מוביל, הוא מנהיג שסוחף אנשים".
באחת הסצנות הדרמטיות בהצגה אמיליה מנסה לפתות את בעלה, אולם נוחלת אכזבה מרה. זו סצנה פיזית, חושנית, אבל לשוורץ נדרשו בדיוק שתי חזרות להתגבר על המבוכה ולחגוג על הבמה. "אמיליה מוצאת את המטפחת של דסדמונה (אביגיל הררי), שאותה בעלה כל כך רוצה, והיא מחליטה להשתמש בה ולפתות אותו כי הוא לא שוכב איתה. היא מחביאה את המטפחת בחזייה ומפתה אותו, וכשמתחיל משהו שהיא חושבת שיוביל לערב זוגי, היא מכניסה את ידה למכנסיים שלו אבל מבינה שהוא לא בעניין, ויותר מזה, הוא גם מעיף אותה ומרביץ לה.
"היו לי שתי חזרות של מבוכה כשעבדנו על הסצנה, אבל אני חולה עליה. זו סצנה שמפתיעה גם את הקהל וגם אותי. את לא יודעת מה הולך לבוא, היא משנה צורה. את הופכת ממישהי נורא סקסית למישהי נורא עלובה, שדוחים אותה ומרביצים לה, וזה כיף לשחק את זה. עם רמי היה לי מאוד נוח במהלך החזרות, הוא דאג שארגיש בנוח מהרגע הראשון".
אבל לא תמיד זה ככה בענף הזה.
"נכון, יש משהו במקצוע הזה שהגבולות בו מטושטשים. יש הרבה תשוקה, סצנות אינטימיות, ויש נגיעות, וחשוב שהבמאי ישמור עלייך. לבמאים יש פה אחריות גדולה, במיוחד עם שחקניות צעירות.
"אני זה לא חוכמה, מי יעז לעשות לי משהו? אבל צריך שיהיה במאי, מורה, מנהל סטודיו למשחק שישמור. זה באמת מקצוע בעייתי, וצריך מישהו עם יד מכוונת. שמעתי שיש במאים שכבר לא עושים אודישנים בדלת סגורה, כי הם מפחדים. טוב מאוד, שיפחדו, עדיף ככה. אני מאוד שמחה על ההתעוררות הזאת. עד שמשהו לא מתעורר, אתה לא מבין כמה הוא היה חסר".
חווית משהו לא נעים בעצמך?
"בתיאטרון לא נחשפתי לזה, אבל כן נחשפתי להטרדות מיניות בחיים שלי - הרבה פעמים. זה קרה ברמת ההערות, בניסיון לגעת. אחד המקרים היה עם מישהו שהכרתי, מבוגר ממני, ובמקרה הזה, כמו בשאר הפעמים, אני מייד מגיבה, לא משתתקת. אם צריך, אני הודפת במגע וכמובן במילים. שיידעו שאי אפשר להתעסק איתי".
"אין ספק שאני השוטר הרע". בחתונה עם בן // צילום: שוקה כהן
שוורץ עדיין לא הגיעה למסך הקטן, אבל קיבלה לא מעט הצעות מכיוון תוכניות הריאליטי. עד כה, כולן נענו בשלילה. "הציעו לנו כמה פעמים להשתתף ב'מחוברים', אבל בן לא בעניין. הוא אמר שהוא לא מסוגל לחשוף עד הסוף, וגם אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר בטלוויזיה על כל מה שקורה לי בחיים.
"ל'אח הגדול', למשל, בחיים לא הייתי הולכת, אבל אני אוהבת לצפות בה. לעומת זאת, אם התוכנית 'רוקדים עם כוכבים' עוד היתה משודרת, הייתי הולכת בכיף. אני מאוד אוהבת לרקוד, זה גם כושר וגם את לא מגלה על עצמך יותר מדי".
אין לך חשק לקריירה בחו"ל?
"אין לי חלומות על קריירה בחו"ל. גל גדות מדהימה, אבל אני אדם נורא רציונלי, ובן בחיים לא יעזוב את הארץ. הוא מחובר למשפחה ולמקום. אז גם אני לא אעזוב את הארץ, לא יקרה. אבל היום אפשר לעשות פרויקטים בחו"ל גם כשגרים פה. שולחים אודישנים בסקייפ, וזה סבבה. אבל זה לא החלום, עדיין לא מיציתי פה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, כמו קולנוע וטלוויזיה".
למה זה עדיין לא קרה?
"אני משתדלת לא להתעסק בשאלה הזאת, כי זה סתם מחרפן אותי, אבל אני חושבת שהיום אני שחקנית טובה יותר מלפני עשר שנים, ואני מחכה לזה ומוכנה לזה".
איזו אמא את?
"אני אמא מדהימה, האמא הכי טובה שאני יכולה להיות. האימהות חשובה לי יותר מכל דבר. אני חמה מאוד, אבל גם קשוחה עם הילדים".
יש חלוקת תפקידים בינך לבין בן?
"אני השוטר הרע, אין פה בכלל שאלה, זה מובהק אצלנו. בן מתפקד כמו שבסטיגמה אמא אמורה לתפקד, ואין אצלנו דבר כזה 'הוא עוזר לי'. שנינו התברכנו במקצועות שלא עובדים בהם משמונה עד חמש, אז כמעט כל אחר הצהריים אנחנו עם הילדים בבית".
ושלמה הוא סבא מעורב?
"הוא רואה אותם בכל שבוע. אנחנו גרים קרוב, הוא בא הרבה ונפגשים הרבה, והוא מטורף עליהם".
הדור הבא מתחיל לגלות ניצני כישרון?
"הגדול שלי דומה מאוד לבן, הוא לגמרי לא רואה אף אחד ממטר במשפחה מבחינת כישרון. בן היה אומר לי בהתחלה כמה הוא מוזיקלי, ואני הייתי אומרת, 'נו די, כל הילדים רוקדים חמוד ואוהבים שירים'. אבל לאט־לאט אני קולטת שהוא פשוט מוכשר. הוא מנגן בתופים, שר ורוקד. הוא עדיין לא למד שום דבר באופן מקצועי, אבל יש לו את זה, יש לו שמיעה מוזיקלית".
והוא כבר יודע שהוא דור שלישי בשושלת מפורסמת?
"הוא מבין שאבא וסבא מופיעים, אבל הוא עדיין לא מבין את עניין הפרסום. בפעם האחרונה שלקחתי אותו להופעה של שלמה בקיסריה, היה לי איתו קטע. הוא ישב בקהל והיה נורא עצוב. שאלתי אותו למה, והוא אמר, 'כי אני רוצה להיות על הבמה'. כאב לו בגוף שהוא לא שם. אגב, הוא מעריץ מספר אחת של בן. שומע כל היום שירים של אבא. נורא גאה".
לך ולבן יש מחשבה לעשות משהו יחד?
"יש לנו כל מיני מחשבות. כששנינו בעיתות של תשוקה ליצור, או להפך, כשאין עבודה, אנחנו חושבים לעשות משהו לילדים, אלבום או מופע מתוך ההורות. בן כתב טקסטים לילדים שעדיין לא פורסמו, וגם לי יש כל מיני טקסטים לילדים שכתבתי ועדיין לא יצאו לאוויר העולם, השאלה היא איך אני אשתלב עם השירה. מישהו אמר לי פעם, 'כל דבר ששואלים אותך אם את יודעת לעשות, תגידי כן', אבל בעניין השירה אני חייבת להיות כנה ולהגיד לא".
Maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו