ספרו החדש של אסף ענברי "הטנק" מספר את הרשומון של אחד המיתוסים המופלאים ביותר של מלחמת העצמאות. אם תיכתב יום אחד הגדה של יום העצמאות, שתצליח להיכנס לדנ"א של העם הזה בערך כמו ההגדה של פסח, אחד הסיפורים המכוננים שיופיעו שם יהיה המעשה בטור הטנקים הסוריים ששעט לעבר דגניה.
זה היה אמור להיות ניצחון סורי ללא קרב. לישראל לא היו כוחות שריון במלחמה ההיא, ועל פי כל היגיון סביר, זחלי הטנקים מתוצרת רנו היו אמורים לרמוס את הדגניות ולהתגלגל מערבה כדי לגמור את הסיפור הישראלי עוד לפני שהתחיל. אבל אז הטנק הראשון בטור עלה באש, וכל הטנקים מאחוריו עשו סיבוב פרסה וחזרו הביתה. זה סיפור כל כך מקראי, עד שגם לו - בדיוק כמו בתנ"ך - יש כמה וכמה גרסאות.
זאת נקודה שעדיין גורמת למחבר אסף ענברי לחייך, ולא רק כי חמישה אנשים שונים זוקפים לזכותם את עצירת הטנק והצלת המולדת, אלא גם מכיוון שענברי הוא חסיד של מיתוסים. הוא חושב שבלעדיהם אי אפשר לכונן תרבות. והוא מאמין שכדי שסיפור יהפוך באמת לאגדה, חייבות להיות לו כמה גרסאות, וחייבים להיות גיבורים שונים שיתקוטטו ביניהם על הבכורה.
יכול להיות שענברי צודק. אבל בתזמון מופלא עם היציאה לאור של הספר, לא מזמן, התחוללה כאן קטטה קטנונית סביב שאלת הקרדיט על הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה.
פחות מיממה ניתנה לעם ישראל להתרשם מפעולה נועזת, ואולי אפילו לרוות מעט נחת, ומייד עברנו לקרבות הבוץ הילדותיים להפליא שכולנו מכירים כל כך טוב. כאילו ברגע אחד התפנתה הבמה משרידי התפאורה והתלבושות של יצירת מופת דרמטית, ומייד טיפסה לאותה במה חבורת מוקיונים בפארסה עלובה, שבמהלכה הם ניסו בעיקר להוריד אחד לשני את המכנסיים. הדבר המופלא והלא ייאמן בנמשל הזה הוא שגם המוקיונים וגם הגיבורים הם אותם אנשים עצמם.
ברגעים שבהם שורות אלה נכתבות עדיין לא פרץ מאבק סביב הקרדיט על הפעולה שהעבירה חצי טונה מסמכים איראניים לתל אביב, אבל חכו חכו. איש מאיתנו לא יתמוטט מתדהמה אם מחר או מחרתיים תכונס מסיבת עיתונאים ומישהו יטען שם שמי שבאמת עשו את הלא ייאמן לא היו סוכני מוסד, אלא מילואימניקים או נגני תזמורת המנדולינות של ראש העין.
אותו תסריט נחות שמלווה אותנו סביב חלוקת צל"שים וזרי דפנה מוכר לנו גם מאירועי אסון, שבהם עולה שאלת האחריות. אותה מלחמת גרסאות, רק הפוכה.
זמן קצר להדהים חלף מרגע התרחשות האסון הכבד של מכינת בני ציון, ועד שמשרדי החינוך והביטחון שלנו כבר התפנו להתנער ולהטיח בוץ זה בזה. זה לגמרי לא חשוב מי משניהם צודק יותר. אותנו הם השאירו עם טעם מר של ביזיון ובריחה מאחריות.
אסון השיטפון הוא כזה שאי אפשר באמת לדבר עליו, וגם אי אפשר לדבר על שום דבר אחר בלתו. התוצאה של הפרדוקס הפשוט הזה היא פחות או יותר כל מה שנאמר סביב הפרשה, בעיקר במרחבי הפרא של הרשתות החברתיות. רוב הדברים שנכתבו חבל שנכתבו.
אילו היינו אנשים מתוקנים, רגע אחרי האסון היינו פשוט מחבקים את הילדים שלנו חזק־חזק ושותקים שתיקה ממושכת ועמוקה. אבל יש אנשים שהרבה יותר קל להם לשפוט ולצאת ללינצ'ים תקשורתיים. חוץ מזה, חלק מאיתנו פשוט לא מסוגלים לסתום. וחבל.
בעיקר מוטב היה שישתקו כל החכמים הגדולים, שמאמינים שהסיבה האמיתית לכך שיש אסונות בעולם היא כדי לתמוך בדברים שהם עצמם אמרו פעם.
אני לא רוצה ולא מסוגל לכתוב על האסון, על החיים הצעירים שנקטעו ועל הכשלים והמנהיגות. איני יודע את הפרטים ולכן אין לי כלים לכך. אני כן רוצה לומר משהו על דברים מיותרים שנכתבו מייד אחרי האסון. באופן הכי אישי, חלקם מטרידים אותי כמעט כמו האסון עצמו.
ברוך מרזל, איש הקצה של הימין הישראלי, הצליח איכשהו לשלוף מתוך רשימת הנספים מסקנה מרעישה בדבר אי ההתאמה של נשים למצבי לחץ מאתגרים.
למותר לציין שזאת לא מסקנה מדעית ארכימדית, שנצנצה לפתע במוחו של מרזל. זאת תזה שהוא ממילא מאמין בה בכל ליבו, ולכן ישמח לגייס כל נתון, וכל תזמון, כדי להכריז שיש לו הוכחה. אני לא חושב שיש טעם לצאת לוויכוח עם מרזל על כל אמירה בלתי מתקבלת על הדעת שהוא משחרר, אבל דווקא מכיוון שיש לו מוניטין כל כך קיצוניים, חשבתי לי מה יקרה אם יתברר שבדרג ההנהגה וקבלת ההחלטות שאישר את הטיול הזה יש דווקא רוב גברי.
האם אז יעדכן מר מרזל את הפוסט שלו ויכתוב שאמנם בתנאי שדה הוא מעדיף גברים, אבל בדרגות הפיקוד הוא דווקא בעד מהפכה פמיניסטית? שווה לחכות.
• • • • •
מרזל לפחות הביע אמפתיה ואף כאב לקורבנות האסון ולמשפחותיהם.
בקצה הנגדי של הישראלנה, השתוללה חגיגת התבטאויות מטורפת, שהפכה די מהר לוויראלית, ואני מודה שאין לי אלא צער עמוק על כך שבכלל נחשפתי אליה וקראתי אותה.
כמה וכמה אנשים, דווקא כאלה שחושבים שהם היו מנהלים את המדינה הזאת טוב יותר, האמינו ברגעים הראשונים שמדובר במכינה דתית. לנוכח ההנחה הזאת הם האמינו, בהיותם הומניסטים ליברליים שוחרי טוב, קוראי "הארץ" ואוהבי אדם, שהם צריכים לפצוח באורגיה צוהלת של שנאה ובוז. כבר יצא לי לפתוח סתימות ביוב, אבל התכתובת ההיא בפורום של "הארץ" היתה אחד הדברים המבחילים ביותר שראיתי בחיי. המחנה הזה מאמין כבר שנים שהוא לא רק צודק יותר, אלא גם יפה יותר. אנושי יותר. בעל יכולת גבוהה יותר להתבוננות עצמית ואפילו לאירוניה. היו ימים שכמעט השתכנענו. אבל בינתיים הכל השתנה.
משהו עצוב מאוד קרה שם בדרך אל הכיעור הטוטאלי, העיוות המוסרי ואובדן המודעות. אין באמת דרך לעכל את העובדה שיש בינינו אנשים, שנראים כמונו, נושאים שמות דומים לשלנו, עומדים לצידנו בפקקים ומדברים עברית, שהיו מגיבים בשמחה אילו אסון נורא היה פוקד, חלילה וחס, את אחד הילדים שלי. אבל זאת כנראה התמונה. אני מתפלל שזה רק בשולי השוליים של המחנה, אבל כבר לגמרי לא בטוח.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו