"השתנו היוצרות", טוענים רבים מקרב קהילת החוקרים בתחום יחסי צבא וחברה. כוונתם היא שאתוס "דוד וגוליית" התהפך: אנחנו, שתמיד הרגשנו מעטים מול רבים, המזוהים כל כך עם דוד ואבן הקלע, הפכנו לכאורה לגוליית, וכדי לאזן את המשוואה, דוד הוא דווקא הפלסטיני שמנסה להביך אותנו עם אמצעי Low-Tech.
כאשר מנתחים את "טרור העפיפונים" בגזרת עזה נדמה שהמשוואה החדשה הזו מתקיימת. שהרי מה באמת מתרחש לנגד עינינו? צבא חזק, גדול, טכנולוגי ומתקדם, בעל יכולות כמעט דמיוניות ווירטואוזיות אל מול טרור יחידים, המשתמשים בסכינים, בקבוקי תבערה, מטעני צד, ועכשיו גם עפיפונים.
אז מה בדיוק הבעיה?
ובכן, כאשר בונים כוח כנגד טילי נ.ט. מתקדמים, יכולות אוויריות חמקניות ומערך צוללות חשאי, מתכוננים לתרחישי ייחוס משמעותיים, ואז נופלים לעיתים על הטיפול בדברים הקטנים. אסור לזלזל באיומים הזעירים האלו - הרבה אירועים דרמטיים חווינו מבקבוקי תבערה ששרפו למוות אנשים ולוחמים, ויש לתת לכך מענה מהיר ונחרץ.
מה צריך להיות המענה לאיום המוזר הזה?
בהקשר הזה חשוב לומר שהעפיפון אינו הבעיה, ולא יהיה נכון להתמקד בו. הבעיה היא מי שמעלה אותו לאוויר, ומכוון אותו לעבר השדות החקלאיים - כל אותם מפעילי עפיפונים חייבים להיכנס לתוך הכוונות של האיסוף והקליעה. ברור שמענה של סגירת מעגל מהיר בין תצפית וכוח קליעה, שהם הבסיס להפעלת הכוח בביטחון השוטף - הם המענה המוביל. לא צריך כאן שום פתרון טכנולוגי, הכל בידי מפקד פלוגה שמבצע את משימתו תוך הפעלת יוזמה וטיפה יצירתיות.
מה שאולי מדאיג הוא שהדבר עד כה לא התבצע כראוי, וכאן יש לשאול מדוע המענה הטכנו-טקטי הזה לא מתקיים? האם אנו בבעיה של יוזמה מצד הלוחמים הזוטרים, או שמא הסתמכות יתר על היי-טק גרמה לאנשי הבט"ש לחפש את הפתרון במקום אחר.
האלוף גרשון הכהן כתב לפני מספר שנים מאמר תחת הכותרת "לאן נעלמה הבנדיטיות בצה"ל?". במאמר זה טען האלוף כי צה"ל הפך למסורבל מדי, ודווקא היצירתיות של אנשי השטח הפשוטים, זו שבאה ממקום נועז אם כי לעיתים קצת "בנדיטי", חסרה היום.
המסורבלות לה טוען אלוף הכהן נובעת מכך שהכוחות אולי התרגלו לחפש את הפתרונות במערכות המתקדמות, במערכים הדיגיטליים ובאיסוף העילי של כלי הטייס הבלתי מאוישים, בשעה שהפתרון הפשוט והנכון מצוי בידיים שלהם, וכל שנדרש הוא לפעול.
שריפה בשדות עוטף עזה // צילום: רחמים חלילי
טרור העפיפונים לא ייפתר באמצעות חיל האוויר, וגם לא באמצעות 8200. הבעיה הזו היא לחם חוקם של הרובאים, להם יש כלים הרבה מעבר למה שצריך בכדי להתמודד עם "האתגר" הזה. הבעיה היא שבצד השני יש לא מעט "בנדיטים", חסרי כלים מתוחכמים ובמחסור תמידי של אמצעים ומשאבים. ה"רעב" שלהם מוביל אותם לפתרונות יצירתיים, והם מצליחים להביך את צה"ל בפעולות קטנות ומעצבנות, סוג של עקיצות.
"טרור העפיפונים" לא ישנה את גורל המערכה סביב רצועת עזה. אין מדובר כאן ב"קלע דוד". מדובר כאן במערכה מתמשכת, שעם הזמן יצרה מצב בו צה"ל הסיר מסדר היום את מתאר הייחוס האימתני של פלישה, ובכלל ההתמודדות עם צבאות סדירים במרחב. אין, נכון להיום, צבא בסביבה שמאיים על מדינת ישראל. אבל יש לא מעט "בנדיטים" עם המון מוטיבציה, שרק מחפשים לפגוע בנו ולערער את רוח הלחימה והאמונה בצדקת הדרך.
אילו לא הייתי חי כאן הייתי צוחק על הבנדיטים האלו. אלא שהמצב לא מאפשר להיות זחוח – אותם בנדיטים גרמו לנו לצאת מלבנון ומעזה עם הזנב בין הרגלים, ואותם בנדיטים מנסים כעת לשנות את מגמת המערכה. העבר הזה לימד אותי שבמקום שבו הכוחות בשטח לא יזמו ולא היו יצירתיים, הם מצאו עצמם מותקפים ומובכים. אסור לתת לזה לקרות שוב. בעניין הזה המערכה נתונה בידי מפקדי הפלוגות והגדודים, וכדאי שהם יהיו קצת "בנדיטים".
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר בתחום יחסי צבא וחברה, מחבר הספר "האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו