לא ניתן להפריז בעוצמת הצער על מות תלמידי מכינת "בני ציון" בסוף השבוע שעבר, גם לא ניתן לקבל בשום דרך את הרשלנות המסתמנת מתהליך קבלת ההחלטות להוציא טיול לנחלי הערבה בשעה שיש התרעה חדה על שיטפונות באזור.
ואולם התבוננות בשיח של הימים האחרונים מלמדת כי, כרגיל יש לומר, רבים מאתנו ממהרים לפסול ולהשמיץ מפעל שעושה עבודה מדהימה עבור העם והמולדת, מפעל המכינות הקדם-צבאיות.
יש הטוענים כי החברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים טרנספורמציה ערכית, בסגנון מדינות מערביות נוספות באירופה ובאמריקה, בכיוון של פוסט-מודרניזם, קרי, כפירה בערכים של לאומיות, מסורת ועוד, נטישת מוסכמות היסטוריות, ערעור בלתי-פוסק על החלטות הריבון ועוד כאלו ואחרים.
בהמשך לטענה הזו יש האומרים כי "עמוד האש" כבר מזמן כבה, והנוער של היום, דור ה-Z כפי שמכנים אותו באסכולה המדעית, מחפש את הדרך.
עצרת הזיכרון אתמול בירושלים // צילום: יצחק קלמן/TPS
טענות אלו מתבססות לא מעט על תופעות מוכרות כגון השתלטות הסמארטפון על חיינו, דומיננטיות הרשתות החברתיות, הדור שנמנע יותר ויותר משירות צבאי, דור בו האינדיבידואל במרכז ולקולקטיב כביכול אין ערך, דור בו ההורים מספרים לילדיהם כל בוקר כמה הם "מהממים", וכל דבר הוא כדי "לפנק", כמה הבן הוא "מלך", וכמה הבת היא "נסיכה".
הנוער של היום, שחי בתוך חברת שפע אכן מצוי בתנודה ערכית, וערכים של פעם, במרכזם פטריוטיות, חלוציות ודומיהם לא מצויים במרכז עניינם.
צעירים בעצרת הזיכרון בתל אביב אמש // צילום: גדעון מרקוביץ'
יתרה מכך, נטען כי מאז שנות ה-90 גם בתי-הספר, בעיקר הממלכתיים, שינו את מרכזי הכובד של התכניות הלימודיות וההיבטים הציוניים והמסורתיים אט-אט צומצמו. ההישגיות האישית חשובה יותר מתמיד, והחתירה להתקבל למקצועות ריאליים חזקה מתמיד.
והנה בתוך התהליך הסוחף הזה הלכה והתעצמה תופעה מדהימה – הנוער החל לחפש את מה שהוא לא מקבל במערכות החיברות הקונבנציונליות – את אלו הוא מצא במכינה.
מדובר במוסד חינוכי א-פורמאלי המחבר את האדם לקבוצה, המבליט את הערכים הקולקטיביים, ואת החיבור של האדם למולדת, כל זה בחיבור להכנה לשירות משמעותי בצה"ל. התופעה הזו נבעה מריק ערכי, לא פחות מכך, שחשים אותם בני-נוער המצטרפים יותר ויותר למכינות רבות ומגוונות, שקמו להן כמו פטריות אחרי הגשם.
הכניסה למכינת בני ציון בתל אביב // צילום: יהושע יוסף
מחקרים רבים, אגב, מצביעים על כך שפעילויות א-פורמליות, חוץ-קולקולריות בז'רגון המקצועי, שבתי-הספר ממעטים לקיים, הן הפעילויות המשפיעות ביותר על חיבור הפרט אל הקבוצה, ועל ערכי הקולקטיב.
מובילי המכינות האלו, שבסוף השבוע גם עליהם טינפו ללא הפסקה, הם לרוב בוגרי שירות משמעותי בצה"ל, מנהיגים, אנשים שמגיעים ממקום אמיתי של רצון לעשות למען החברה והארץ, ללא ציניות, אמיתי לחלוטין. אותם מטנפים גם טענו כי המכינות האלו גוזרות "קופון" איכותי על-חשבון הציבור כדי להוביל פעילות שתרומתה בספק.
חברים, אי-אפשר להתעלם מהתוצאות – הנוער מצביע ברגליים ונוהר בהמוניו למכינות האלו, עד כדי כך שצה"ל שקל ואף החליט לא מזמן לסגור את הפנימיות הצבאיות, שתרומתן שולית מבחינה כמותית, ביחס למאות המתגייסים שהמכינות מובילות.
פעולות החילוץ בנחל צפית // צילום: דודו גרינשפן
משרד הביטחון בסופו של דבר החליט לא לסגור את הפנימיות, אולם מה שצה"ל קולט מתוך המכינות הוא דבר ענק. רבים ממסיימי המכינה עוברים את השירות הצבאי ביחד וביחידות קדמיות – מדובר בחיילים בעלי רצון התנדבות גבוה, שרבים מהם ממשיכים גם לקצונה.
ברור שהמכינות חייבות להיות מפוקחות, והרגולציה נדרשת, אך אל לנו להטיל ספק בעצם תרומת המפעל החשוב הזה, בעידן בו המצפן הערכי איבד כיוון בקרב לא מעט קבוצות בחברה, בעידן בו ה"אני" מטיל צל כל-כך כבד על ה"אנחנו".
ברור גם שהיות המפעל חינוכי ביסודו מחייב שהוא יהיה בחסות מלאה של מערכת החינוך, על כל המשתמע, כולל בהקשר הזה הסמכה של מדריכים ועוד הכשרות מקצועיות שיש בהן הגיון רב.
סוף השבוע האחרון היה קשה. ליבנו עם המשפחות שלא יראו עוד את יקיריהן, ועם זאת אסור לנו לפסול מפעל שלם וציבור שלם של אנשים בעלי רצון עז לחנך על עם ומולדת, בגלל תקלה איומה שצריך ללמוד ממנה ולהמשיך הלאה, נכון יותר ומקצועי יותר.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו