חשש כבד מרעב בארץ אחרי עזיבת הבריטים
השבוע לפני 70 שנים פרצה חרדה קיומית ביישוב העברי בארץ, מחשש שאחרי 15 במאי, עם עזיבת הבריטים, לא יתקבלו עוד משלוחי מזון בסיסי וחיוני, והיישוב ייכנס למצוקה של רעב.
כבר שלושה חודשים נתון ראשו של הציבור, נוסף על המלחמה הצבאית, גם במלחמת הקיום היומיומית: השגת צורכי מזון ואספקה הפכו למשימה הראשית שעימה נאלץ להתמודד כל משק בית. לעיתים מזומנות עומדים מדפי הסחורות בצרכניות ובחנויות המכולת ריקים, והקונים מוצאים עצמם משוטטים עם סלים ברחובות, בניסיון לשים יד על מזון.
השמועה בדבר "איפה יש להשיג מה" הפכה לפיסת מידע חשובה ביותר בעבור עקרות בית, שהיו ממהרות מייד למכולת זאת או אחרת, רק כדי לגלות שבפתח המקום משתרך תור גדול של קונים נואשים. בחלק גדול מהמקרים, גם כשהגיעו לראש התור וזכו להיכנס לחנות, התברר שהסחורה המבוקשת אזלה כבר ואיננה.
על פי הערכות שפורסמו ב־22 באפריל 1948, במחסני המזון בארץ ישראל קיים מלאי של מוצרי יסוד (קמח, שמן, סוכר, בשר) שיספיק לשלושה שבועות בלבד.
השבוע לפני 70 שנים התברר שהחוגים האחראיים לאספקת מזון התחילו לנסות לטפל בבעיה כבר לפני חודשים. תחילה סברו האחראים שיהיה אפשר לפתור את מצוקת המזון הצפויה על ידי יבוא אוניית מזון מארה"ב. כבר אז ניתנה הנחיה לאחד מראשי הסוכנות, ששהה בארה"ב, לרכוש כמות גדולה ככל האפשר של מוצרי יסוד, להטעין הכל על אונייה ולדאוג להגעתה לחופי הארץ ב־16 במאי, יום אחרי סיום המנדט הבריטי. ואולם, כעת התברר שקיימים קשיים בהשגת מוצרי הבסיס, שכן הם נתונים לפיקוחה של "מועצת המזון הבינלאומית", וזאת לא הקצתה את הכמויות הנדרשות למילוי צורכי היישוב.
כמו כן נמסר השבוע שאין למוסדות ההנהגה כסף זר לשלם בעבור מטעני המזון הנדרשים, שכן יתרות מטבע השטרלינג שהיו ברשות המוסדות הוקפאו, כחלק מההתארגנות הבריטית לעזיבת הארץ. המוסדות סברו תחילה שיהיה אפשר להסדיר את עניין צורכי יבוא המזון באמצעות "המשביר המרכזי" של ההסתדרות, אולם מנהלי "המשביר" הודיעו שבקופתם אין די כסף לממן את צורכי היבוא הנדרש, שעמדו על כ־4 מיליון לירות.
בניסיון לפתור את המצוקה הקשה נחתם השבוע לפני 70 שנים הסכם עם חברת "האחים סטיל" הלונדונית, שעסקה במסחר בינלאומי, פעלה בכל רחבי העולם ונהנתה מקשרים חזקים בחוגי ממשלת בריטניה. החברה האנגלית קיבלה בלעדיות ליבוא כל צורכי המזון הבסיסי לארץ, תוך התחייבותה לנהל משא ומתן מזורז עם הממשלה הבריטית כדי שתפריש מתוך יתרות השטרלינג המוקפאות את הסכום הנדרש ליבוא המטענים הראשונים.
ואולם, כמעט מייד התברר שהמגעים בין ראשי "האחים סטיל" לבין חוגי הממשל בלונדון עלו על שרטון וכשלו, ועתיד שיתוף הפעולה מוטל בספק רב. קרן אור יחידה החלה לנצנץ יום למחרת כישלון המשא ומתן, כשהתקבלה בשורה מ"ועדת הביצוע" מטעם האו"ם, שהודיעה כי הצליחה לשכנע את "מועצת המזון הבינלאומית" להקצות לארץ ישראל 26 אלף טונות קמח, 3,700 טונות סוכר ו־600 טונות בשר.
ואולם, לצד ההודעה המשמחת התברר שבריטניה מתנה את ההקצאה בכך שהמטענים יועברו ליישוב היהודי וליישוב הערבי גם יחד. כעת לא היה ברור איך יחולקו המטענים, מתי יתקבלו, מי ישלם בעבורם, כיצד יאוחסנו ואיך ישווקו לחנויות ולצרכניות. החששות הלכו וגברו מיום ליום.
רשמית: שלטון עברי עצמאי בחיפה
"הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית, שהכריעה את האויב הערבי ושולטת בנשקה על העיר כולה, תהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יושתת בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבע אזרחי". כך פרסם ב־23 באפריל 1948 משה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי, את דבר שחרור חיפה אחרי כחמישה חודשי קרבות דמים. חיפה הפכה בכך לעיר המשוחררת השנייה אחרי טבריה, ששוחררה שבוע קודם לכן.
בבוקר 21 באפריל 1948 הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, לנציגי היהודים והערבים בעיר, על כוונתו לפנות את אנשיו מחיפה. מייד עם קבלת ההודעה יושמה תוכנית פעולה שהוכנה מבעוד מועד וכונתה בשם "מספריים". עיקרה היה ביתור השטח הערבי בעיר התחתית בהתקפה משולבת של שני כוחות מההגנה ומהפלמ"ח.
הכוחות העבריים פתחו בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה, שהופעלו לראשונה בחיפה. מפקד כוחות הערבים, אמין עז א־דין, יצא בסירה לעכו, בתואנה שהוא מביא תגבורת של לוחמים ונשק, אך למעשה נמלט ולא שב. כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת בשל אש שספג מחיילי חטיבת כרמלי.
לבקשת הערבים פנה גנרל סטוקוול למפקדת ההגנה וביקש לדעת מה תנאי הכניעה שדורשים הכוחות העבריים, אך הוועד הערבי העליון בביירות הורה למנהיגות ערביי חיפה לעזוב את העיר מייד, היות ש"הפלישה של צבאות ערב קרובה - והארץ כולה תיפול ממילא לידיהם". הערבים הודיעו שהם מעדיפים לעזוב, על נשיהם וטפם, ולא הועילו תחנוני ראש העיר, שבתי לוי, שפנה אליהם בהתרגשות וביקש: "אל נא תעזבו את העיר שבה חייתם מאות בשנים, שבה קבורים אבותיכם ושבה חייתם זמן רב כל כך בשלום ובאחווה עם היהודים".
אחרי הנטישה ההמונית, שאירעה בן־לילה, נותרו בחיפה 5,000-6,000 ערבים בלבד, שבחרו להישאר בשכונות הערביות בעיר.
לוחמי ההגנה בקרב על העיר חיפה // צילום: האוזר מנשה מרטין
נותק הקשר האווירי עם העולם
במסגרת היערכות המנדט הבריטי לעזיבת ארץ ישראל, נטשו הכוחות הבריטיים - השבוע לפני 70 שנים - את עמדותיהם בשדה התעופה לוד, והקשר בין הארץ והעולם נותק, למעשה.
עד לנטישה פעל השדה במשך 11 שנים והעסיק כ־250 עובדים, מהם כ־120 יהודים. כחודש אחרי תחילת המלחמה, ב־30 בנובמבר 1947, ועם גבור המתיחות בין עובדי השדה וההתנכלויות של הפועלים הערבים בחבריהם היהודים, הוקם כוח של 30 לוחמי חטיבת גבעתי בפיקודו של יעקב פרנק, שכונה בשם "יחידת ציפורה". כוח זה החליף במסווה, ותוך הסכמה שבשתיקה מצד הבריטים, את חלק מהפועלים היהודים בשדה.
בתחילת אפריל 1948, כשמועד עזיבת הבריטים את הארץ הלך והתקרב, היה ברור שנטישת שדה התעופה על ידי הכוחות הבריטיים עומדת להתרחש בכל יום. ב־25 באפריל 1948 נודע לאנשי "כוח ציפורה" שהבריטים יסתלקו מהמקום בתוך 24 שעות. ברור היה כי 30 לוחמים לא יוכלו לעמוד מול המוני הערבים שישתלטו על השדה מייד עם עזיבת הבריטים, ולכן ניתנה הוראה לפועלים היהודים להתארגן לנטישת המקום.
במסגרת הנטישה המאורגנת פירקו הפועלים היהודים 18 משדרים מתוך ציוד שדה התעופה, לקחו אותם מהמקום ומסרו לכוחות ההגנה. ביום שלמחרת אכן נמסרה הודעה רשמית מטעם הממשלה הבריטית ש"כל שירותי התעופה מלוד וללוד - נפסקו".
תחנות השידור בעולם מיהרו לבשר ש"הקרב על שדה התעופה לוד עומד להתחיל בשעות הקרובות", אולם שדה התעופה שוחרר מידיים ערביות רק כעבור שלושה חודשים, ביולי 1948, במסגרת "מבצע דני" לכיבוש לוד ורמלה על ידי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.
הצלחות לצד אבידות בקרבות על ירושלים
העיתון "דבר" דיווח לקוראיו השבוע לפני 70 שנים: "החל מבצע יבוסי, בתוך רצון לשחרר את ירושלים והאזורים הסובבים אותה. לצורך המבצע עלתה לירושלים חטיבת הראל והצטרפה לכוחות ההגנה. ההגנה הצליחה להשתלט על השכונות הערביות בדרום העיר. לעומת זאת, לא נחלו כוחותיה הצלחה בקרבות בצפון העיר. כוחות הפלמ"ח כבשו את שייח' ג'ראח, אך פונו משם בלחץ הצבא הבריטי. התקפת כוחותינו על נבי סמואל נכשלת. לכוחותינו אבידות כבדות. התקפה כבדה על קיבוץ רמת רחל נהדפה". ("דבר")
בריטניה מפקפקת במשטר הנאמנות
עיתון "הבקר" הודיע ב־23 באפריל 1948 שעל פי מקורות מלונדון, "ממשלת בריטניה מטילה ספק באפשרות קיום משטר הנאמנות על ארץ ישראל, כפי שהוצע על ידי אמריקה עם הסתלקותה לאחרונה מתמיכתה בתוכנית חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות".
העיתון ממשיך ומדווח כי "באותו הזמן נמסר מוושינגטון שנשיא ארה"ב טרומן הודיע שאין הוא דרוש לאישור הקונגרס לעניין משלוח חיילים אמריקנים לארץ ישראל, לצורכי קיום משטר הנאמנות המוצע. גורמים המקורבים לגבעת הקפיטול מדווחים לסופר עיתון 'הבקר' שאמריקה תחליט בנוגע לגודל תרומתה בעניין הכוח הצבאי לארץ ישראל רק לאחר שיתבררו גודל וסוג הכוחות הצבאיים שישלחו לארץ המעצמות האחרות". ("הבקר")
הקלות על אסירי עתלית
העיתון "מעריב" מדווח ב־22 באפריל 1948: "חודש הקשר עם אסירינו במחנה המעצר עתלית. כזכור, ניתקה הממשלה כל קשר בין היישוב לאסירים היהודים במחנה בעקבות המהומות שהתרחשו בו ב־29 וב־30 במארס. הביקורים בוטלו, וכך גם משלוחי המזון. כעת שלח המפקח על בתי הסוהר בארץ ישראל מברק לאגודת אסירינו בתל אביב, שבו הוא מודיע על ביטול ההגבלות. במקביל התקבל על ידי הטלגרף אישור מהמפקח לשלוח מזון לאסירי המחנה. לעניין חידוש הביקורים במחנה לא התקבלה עדיין כל ידיעה". ("מעריב")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו