חבורה של צעירים פריזאים חולי איידס נלחמת על חייה מול הממסד והחברה הצרפתית ב"120 פעימות בדקה" - סרטו האינפורמטיבי, המרגש ומעורר ההשראה של התסריטאי־במאי רובין קמפילו, שקטף את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון.
אף שהסרט, שמתחקה אחר פעולותיה של הקבוצה האקטיביסטית Act Up, מתרחש בתחילת שנות ה־90, האנרגיה הגבוהה של הדמויות הרבות וסגנון העשייה חסר הגינונים של קמפילו טוענים את היצירה במיידיות מרשימה. ואף שהמאבק המתואר עוסק באיידס, דרכי הפעולה היצירתיות של האקטיביסטים הנמרצים והאמיצים בהחלט יכולות להיות מיושמות גם בתחומים נוספים.
בנוסף, התסריט הסמי־אוטוביוגרפי שחיבר קמפילו יחד עם פיליפ מנגאו (בהתבסס על חוויותיהם כחברי הקבוצה) משלב בחוכמה וברגישות בין האישי לפוליטי, בין האינטימי לקבוצתי, ובין תשוקה למוות, וכל אלה מסייעים לסרט להיות הרבה יותר מסתם עוד "סרט נושא".
הסרט נפתח בישיבה סוערת של הקבוצה, שדנה בפעולה שיצאה משליטה. בעת הרצאה של גורמים ממשלתיים, כתריסר אקטיביסטים מסתערים על הבמה עם משרוקיות ודורשים מהממסד להתנער מאדישותו (באותה עת, ממשלתו של פרנסואה מיטראן ראתה במחלה בעיה שנגעה רק להומוסקסואלים ולנרקומנים, ופעולותיה למען החולים בוצעו באיחור רב ובחוסר רצון).
אך תוך כדי הפרת הסדר, לפתע מושלך על הדובר בלון מלא בנוזל אדום, ושני אקטיביסטים להוטים במיוחד אף אוזקים את ידיו לעמוד שניצב על הבמה. האם הקבוצה הלכה רחוק מדי הפעם?
סצנה זו - שקופצת קדימה ואחורה, בין הפעולה עצמה לבין הניתוח הקבוצתי שלה - מיטיבה להדגים את המתודה של קמפילו, שנחוש להציג קשת רחבה של דעות והשקפות. הדינמיקה הקבוצתית מרתקת ומסייעת להציג את הדמויות המרכזיות. והצבתה מול האירועים שעליהם דנים החברים דואגת לכך שהעניינים לא יהפכו לדברניים או לתיאורטיים מדי. במידה רבה, קמפילו ממשיך כאן בקו שמוכר מהסרטים שכתב יחד עם הבמאי לורן קנטה (זוכה דקל הזהב "בין הקירות"), והדבר מתברר שוב כיעיל להפליא.
בתוך כך, "120 פעימות בדקה" גם לוקח פסקי זמן לא קצרים מהמאבק כדי להתמקד במערכת היחסים הרומנטית שמתפתחת בין שון (נהואל פרז־ביסקיארט, "להתראות שם למעלה"), אחת הדמויות הרדיקליות בקבוצה, ונתן (ארנו ולואה), שאינו חולה. אחת הסצנות היפות ביותר בסרט היא סצנה ארוכה שמשלבת בין מין יצרי לבין וידויים חושפניים ושוברי לב שהשניים מספרים אחד לשני, וככל שהסרט מתקדם, ומצבו הבריאותי של שון מחמיר, כך מערכת היחסים הולכת ותופסת מקום מרכזי ביצירה. עם זאת, כפי שסצנות הסיום הנוגעות ללב של הסרט ממחישות, קמפילו מצליח לאזן בין זוג האוהבים לבין הקבוצה באופן מופתי, והדבר תורם רבות לתוצאה הסופית ומעניק לה מידה לא מבוטלת של עומק אמוציונלי.
בסופו של דבר, הנשק העיקרי של "120 פעימות בדקה" הוא חוסר הסנטימנטליות שלו. קשה לדמיין סרט הוליוודי שיעז להתמודד עם נושאים דומים בצורה כל כך ישירה וכנה - ללא גיבורים מובהקים שהקהל יכול להזדהות עימם (ע"ע "מועדון הלקוחות של דאלאס"), וללא ניצחונות משפטיים דרמטיים (ע"ע "פילדלפיה"). אבל קמפילו אינו מאבד את הפוקוס לרגע ונזהר שלא ליפול למלכודות. ולמרות שהסרט הלא קצר שלו יכול היה אולי להשיל כרבע שעה מ־140 דקותיו, התחושה שהוא מותיר בסיום הצפייה בו היא לא תחושה של מוות. היא תחושה של חיים.
"120 פעימות בדקה" (120 Battements par Minute), במאי: רובין קמפילו. צרפת 2017
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו