"כתובת על הקיר, אתה כבר לא צעיר", אומרת שורה ב"משהו נשבר", אחד משירי האלבום החדש של להקת משינה. אחד האתגרים הגדולים בעולם הרוק הוא היכולת להתבגר בכבוד, כשהכל כביכול הולך נגדך - את השירים הגדולים באמת, להיטי הנצח שלך, כבר יצרת ואתה כבר לא רלוונטי לקהל צעיר שמחפש דברים אחרים. לא פשוט. אבל האלבום החדש של משינה, "מתים שרים הולכים", מעיד שלהקת הרוק הכי גדולה שהיתה כאן אי פעם עמדה במשימה.
באמצעות האלבום החדש הם מצליחים לכתוב עוד פרק מוצלח בתולדותיהם, כאמנים ששוב מנסחים מחדש את הרוק שלהם, כך שהוא מתאים גם לגילם ולמעמדם, וגם לעולם ולמדינה המשתנים שמסביבם, מבלי להתיימר להמציא את עצמם מחדש בגיל 55.
זה אלבום בוגר ומפוכח של רוקרים מנוסים, רציניים וחכמים, שמבינים שאין טעם להביט לאחור וצריך ליצור הווה חדש ואיכותי, העומד בפני עצמו. יש להם האומץ לחזור באלבום הזה ולהיות פוליטיים, בזמן שאמנים צעירים בורחים מאמירות. לצד הפוליטיקה הם כותבים ושרים על הגיל המתעתע, על אהבה מזדמנת, מחשבות עמוקות ורגשות שמתפרצים, על יקירים שאיבדו ועל המוות שממתין בסוף.
התוצאה כוללת כמה מהשירים היפים שלהם בשני העשורים האחרונים. ליופי הזה שותפים כאן המעבד והמפיק המוזיקלי טל רום והגיטריסט עומר ג'ו נווה, שמצטרפים לחמישייה הפותחת המפורסמת של משינה, יובל בנאי (שאחראי באלבום הזה לסינתיסייזרים ולתכנותי המחשב), שלומי ברכה, איגי דיין, מייקל בנסון ואבנר חודורוב.
עם הוותק, מגיעה גם אחריות גדולה. בליבו של האלבום הזה ניצב השיר הכי חשוב בקריירה של משינה זה שלושה עשורים, מאז "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" - בלדת המחאה "השמיעו קול", שבאקלים אחר היתה אמורה להפוך להמנון שקורע את הרדיו ומתגלגל לכל הכיכרות ולכל ההפגנות. יובל בנאי ושלומי ברכה, שחתומים על המילים, קוראים בה לכל המוחים באשר הם להתעורר, עם ציטוטים כמו "בפנים הכל ריק מהשנאה... והרוח שורקת על קריית הממשלה... השמיעו קול שיכה בשיגעון... לילדים ששם בוכים, לחברים שעוד מעט הולכים... השמיעו קול מול חושך מול הצל". ממרום שנותיהם הם מבינים ששיר כזה לא חייבים לצרוח בפאנק, אלא אפשר לשיר בשקט, כמו שלנון שר את "Imagine" ובוב מארלי את "Redemption Song".
שיר שמשלים אותו הוא "שוב אחרי המלחמה", שמדבר על ישראל מרוקנת מתוכן, "כובשת בשטח במרוץ הנפילה", היסטרית ובורחת לאסקפיזם של הריאליטי. בחלקו השני של השיר, על רקע נקיפות דיסטורשן הולכות ומתגברות ושאון אזעקות, כמו בפסקול של סרט אסונות, שר בנאי "עת לשנוא, עת לאהוב... וכעת הזמן לראות את האמת ולהתעורר". חזק.
האלבום נפתח אחרת לגמרי, עם "החומר החדש", שיר על בריחה לסמים מתוך קשיים בזוגיות. כבר בו מתברר שמשינה לא בוחלים בשילוב המתבקש של צלילים אלקטרוניים ואפקטים על שירה, לתוך אווירה פסיכדלית. התוצאה טובה. השיר המרגש באלבום הוא "בכיוון אחר", כבר מעצם היותו מוקדש לזכרו של מאיר בנאי ז"ל, חברו ובן דודו של הסולן יובל בנאי. זהו שיר של פרידה, געגועים והשלמה. גם כאן הרוק משתלב, הפעם עם דאבסטפ, עד שהוא נקטע לטובת תפילת אשכבה קטנה. רגע מפעים.
השיר השלישי, "בלוז טאקו בר", הוא מופת לכתיבה על הליכה לאיבוד בתוך החוויה האורבנית. משהו בצפיפות שלו מזכיר קצת שירים ישנים כמו "אחכה לך בשדות", אבל הוא הרבה יותר עמוס ומתוחכם ממנו. "קשה לצאת מתל אביב" הוא שיר אהבה לעיר שבה גדלו וחיו רוב חייהם, כנראה בעקבות חזרתו של בנאי מהגלות בגליל. יש לו פזמון קליט בהחלט, אבל דווקא התל־אביביות המתכנסת לתוך הבועה של עצמה מפריעה כאן. ואיך אפשר בלי פרגון לאריק איינשטיין ("אנשים כאלה נשארו מעט"), אחרי שהבן אלישע בנאי כבר הקדיש לו שיר שלם.
"רצה אחרי הזמן" הוא מהשירים של משינה שנשמעים לכאורה פשוטים, אבל דווקא להם יש סוג של קסם, שעשוי להפוך אותם ללהיט. "משהו נשבר" נפתח במעין מחווה קטנה לפתיחה של שיר המחאה "עתיד מתוק" (שבימים אלה מככב יחד עם בנאי בפרסומת לחברת אופנה) ויש לו פזמון שהוא הרגע המוזיקלי המוצלח באלבום. ב"אבק כוכבים" משינה באווירה מורבידית, מבכים את מותם של דיוויד בואי, ג'וני קאש ולו ריד, במקביל להיכחדותו של כדור הארץ על הרוע שבו. ואם בסוף "הכל חולף", הפתרון הוא אהבה וזוגיות - לחיות את החיים, ללכת ליד הים, לבנות בית, עד שעם הרוח נתעופף. משהו קטן וטוב.
משינה, "מתים שרים הולכים", התו השמיני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו