יש כאלה שהתחזית להצבת טילי S-300 נגד מטוסים בידי צבא אסד בסוריה מזכירה להם את אוגוסט 1970. קידום הטילים המצריים היה התפתחות מאוד בעייתית מבחינת ישראל אחרי הפסקת האש של מלחמת ההתשה, והגביל מאוד את פעילות חיל האוויר במלחמת יום כיפור.
אבל אם הרוסים יעניקו הפעם את הטילים לסורים, זה בכל זאת יהיה מצב שונה. הצבת הטילים לא תצית מלחמה, היא רק תסבך עוד יותר את המצב בסוריה ותתרום לאי־היציבות הקיימת. העימות האמיתי היום בסוריה הוא בין ישראל לאיראן. ישראל לא תוכל לאפשר לטילי הנ"מ החדשים להגביל אותה בטיפול בבסיסים האיראניים בסוריה. היא תיאלץ למצוא להם פתרון, היא תצטרך לטפל בהם בדרך כזו או אחרת, אומרים מומחי מודיעין ואסטרטגיה בישראל.
הטיפול בטילי ה־S-300, אם אכן יימסרו לידי אסד, לא יהיה מיידי. אם הם יופעלו בידי צוותים רוסיים, ישראל בוודאי לא תפציץ אותם. אבל אז גם יהיה תיאום עם הרוסים והנוכחות הטילית הזאת תהיה פחות מסוכנת. אם הם יופעלו בידי צוותים סוריים, הרוסים עלולים להיפגע בצורה אחרת: הטילים יכולים להיות מטופלים בתקיפה אווירית פיזית או באמצעות לוחמה אלקטרונית או דיגיטלית כזאת או אחרת. בכל אחד מהמקרים של נטרול הטילים לעת תקיפה ישראלית נגד מטרות איראניות, תיגרם מבוכה גדולה לרוסים.
מה שחשוב לשים לב: למרות המתיחות הקבועה, עדיין לא נראית הידרדרות ודאית למלחמה נגד איראן. התקיפה של ארה"ב ובעלות בריתה היא זאת שיצרה אצל רוסיה את הצורך להגיב כמו ההחלטה למסור לידי בשאר אסד טילי S-300. החיפוש של האיראנים אחרי תגובת נגד לתקיפה הישראלית על בסיס הנ"מ והמל"טים בשדה התעופה T4 מעיד שהם לא מחפשים התלקחות רחבה. הם מחפשים פגיעה נקודתית כואבת, כנראה במטרה צבאית או ביטחונית.
אבל מה שעלול בכל זאת להיגרם כתוצאה מהעמקת יכולות הנ"מ של סוריה זו פסיכולוגיה של הידרדרות מהירה. למרות היכולות האדירות של חיל האוויר, האפשרות שיופל עוד מטוס ואולי עוד שניים או שלושה - תגבר.
האלטרנטיבה להסלמה שכולם מדברים עליה בשקיקה היא למנף את נושא הסכם הגרעין, שטראמפ מדבר על ביטולו בעוד כשבועיים וחצי, לצורך משא ומתן על הנושאים הדחופים שחשובים לישראל ואינם כלולים בהסכם. זהו תפקיד של האמריקנים אבל לישראל יש יכולות מדיניות משלה. המטרה - להגיע עם הרוסים והאיראנים להסכם שיגביל את ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון ואת ההתבססות שלה בסוריה. עדיף לדחות את הטיפול בהסכם הגרעין בתמורה להסכם שרוסיה במרכזו ועונה על הבעיות של ישראל ושל האזור, כולל פיתוח הטילים ארוכי הטווח של איראן.
האנטישמיות החדשה: ההסתה והשנאה של מוסלמים נגד ישראל עושות את צעדיהן ההדרגתיים מצרפת ובריטניה אל עבר אמריקה. חבל שחלקים מיהדות ארה"ב מעניקים להן לגיטימציה מוסרית
לפני כעשרה ימים אירעה תקרית אנטישמית אלימה ברחובות ברלין שבגרמניה. "מבקש מקלט" מוסלמי־סורי היכה בחגורתו צעיר חובש כיפה שנתקל בו ברחוב. תוך כדי ההצלפות הוא צעק עליו, "יאהודי! יאהודי!" התקרית, כפי שפורסם בכותרות, היתה תולדה של תרגיל שביצע ערבי־ישראלי שנענה לאתגר שהציב לו ידיד יהודי: מסוכן להסתובב כיהודי בברלין. כל המערכת הגרמנית הציבורית רעשה.
הסיפור האמיתי הוא לא האנטישמיות האלימה של המוסלמים, אלא הסביבה הידידותית לאלימות כזאת. קודם כל, תחושת הביטחון המוחלט של אותו מהגר בלתי חוקי, "חדש בארץ", שגורמת לו להרגיש בנוח כשהוא מתנפל על אזרח שלו ברחוב. אבל יותר מכך: תחושת המתירנות. אם תפגע ביהודי במקום ציבורי לא יאונה לך כל רע. כן, בעקבות השבועות והנדרים של מנהיגי גרמניה נגד האנטישמיות נלקח "מבקש המקלט" המכה על ידי עורכי הדין שלו להירשם במשטרה. אבל אין סכנה שעוברי אורח גרמנים יבלמו את התוקף בכוח, או שמישהו אפילו ישלוף נגדו אקדח.
זו אווירה שמאפיינת את רחובותיהן של ערים חשובות באירופה. היא עדיין לא מאפיינת את רחובות אמריקה, למרות תקריות בודדות שבכל זאת נרשמות. זאת אשליה לחשוב שמקרי האלימות והרצח בגרמניה או בצרפת הם על רקע אנטישמי טהור בנוסח של שנאת יהודים ישנה.
המעורבות הבלתי פוסקת של מוסלמים במקרים האלה מוכיחה שההסתה והשנאה נגד מדינת ישראל הן המנוע של השנאה האנטישמית החדשה. מאחר שתופעות שאפיינו את מצב היהודים בבריטניה ובצרפת חודרות יותר ויותר ליהדות אמריקה, אפשר לצפות שהסביבה האנטי־ישראלית במחוזות רבים של הפוליטיקה האמריקנית תוליד מתוכה גם אנטישמיות פעילה ברמות חדשות.
העובדה שחלק נכבד מיהדות אמריקה מוצא חדשות לבקרים סיבות להרחיק את עצמו מישראל, להדגיש את "הבדלי הערכים" בין מדינת ישראל של היום לבין יהדות אמריקה הטובה והמתקדמת, מלמדת על החשש שלהם שהאנטי־ישראליות ההולכת וסוגרת עליהם תגלוש לכיוון של אנטישמיות גלויה. זאת הסיבה שהכוכבת ההוליוודית נטלי פורטמן דואגת להביע סלידה והתנגדות כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו; אך לאותה פורטמן אין מה להגיד כאשר אחד המנהיגים הבולטים בקרב קהילת השחורים באמריקה, לואיס פרחאן, משמיע נאום אנטישמי בטונים נאציים. פורטמן לא הגיבה על נאומו של פרחאן לפני כחודשיים בשיקגו, שם הרחיב את הדיבור על "היהודי השטני": "כשאתה רוצה משהו בעולמנו, היהודי הוא שמחזיק את הדלת. האדם הלבן נופל, השטן נופל, וכאן אני עומד ואומר (ליהודי): זמנך עבר".
מתברר ששלוש המנהיגות הבולטות של תנועת "מצעד הנשים" מחוברות בדרך כזאת או אחרת לפרחאן. בשבועון ה"ניו יורקר" בחרו לתקוף דווקא את אלה שמתחו ביקורת על הנשים המנהיגות הללו. בסופו של דבר הם העדיפו לפרסם מאמר אפולוגטי שמסיט הצידה בסוג של הכחשה את פרחאן.
ה"ניו יורקר", בעריכתו של דיוויד רמניק, מתפקד היום בעולם דו־קוטבי, שבו אכן ישראל היא מעין שטן יהודי, ובראשה המנהיג השנוא עליהם, נתניהו; ואילו איראן מקבלת כל העת כיסוי אוהד, תוך כדי גילוי הערצה סמויה לאשף האסטרטגי, קאסם סולימני, ולשר החוץ האינטליגנט האלגנטי, מוחמד זריף. בתמונת העולם הזאת יש סגידה לפלשתינים, לכל דבר פלשתיני, גם אם זה אסלאמו־פשיזם נוסח חמאס, והוקעה של כל דבר ישראלי כמעט.
עושה רושם שפורטמן חולקת את אותה תמונת עולם. היא חיה בארץ שבה קיים שבר תרבותי נורא שמעשי טבח המוניים, בעיקר בבתי ספר, הם הסימפטומים שלו. יש באמריקה מגפה ברמות חסרות תקדים של שעבוד לסמים. בקמפוסים הולכת וצומחת תרבות אנטי־דמוקרטית של סתימת פיות. רק לאחרונה פוטר בעל טור ידוע משבועון ה"אטלנטיק" בגלל מתקפת מדיה חברתית נגדו שהעורך ג'פרי גולדברג לא עמד בה. בתוך כל הטירוף הזה, הבחירה של פורטמן להפגין דווקא עמדה אנטי־ישראלית משקפת פחדנות מוסרית.
כשרבין קרס: 3 עדויות על התמוטטות הרמטכ"ל ערב מלחמת ששת הימים, כפי שנחשפו בסרטו של רביב דרוקר, מאירות גם את התנהלותו הבעייתית כראש ממשלה בתהליך אוסלו
רביב דרוקר הצליח השבוע להפוך את סרטו המרתק על ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול, למסמך שנראה כמו כתבה סנסציונית שעושה את הכותרות של מחר. לא זוכר אי פעם שלוש עדויות צולבות של אנשים שהיו במחיצתו של רמטכ"ל ששת הימים יצחק רבין, וכל השלושה מספרים על ההתמוטטות. ד"ר גילון אומר למצלמה ולמיקרופון כי מה שהוא ראה אצל רבין זאת "התמוטטות עצבים". זה הביטוי שהשתמש בו. רוחמה חרמון, מזכירתו במטכ"ל, אמרה: "הוא פשוט נשבר. הלוואי שיכולתי להגיד משהו אחר". חקה, שהיה רמ"ח מבצעים, אמר שרבין הסתובב ב"עיניים מזוגגות". כלומר, הוא בהה במפות ובתוכניות בלי יכולת להעמיק ולתרום ביכולתו האנליטית המפורסמת.
רבין כרמטכ"ל // צילום: מתוך הספר "מלחמת ששת הימים" בהוצאת ש מזרחי
דרוקר תיאר את הישיבה הטעונה שבה כמה מהאלופים הטיחו דברים קשים בראש הממשלה אשכול בסוף מאי 67', אחרי ההחלטה של הממשלה שלא לצאת למלחמה. מרים אשכול מצולמת כשהיא מגדירה את מה שקרה שם כ"מרד גנרלים". אבל האמת היא שזה לא נכון. אלא זו עוד עדות על חוסר התפקוד של רבין, אחרי שכביכול התאושש מהזריקה של ד"ר גילון. בפורום המטה הכללי היו כ־15 אלופים. ארבעה השתוללו: אריק שרון, מתי פלד, טליק ואברהם יפה. האלופים המרכזיים, כמו שייקה גביש, דדו, מפקד חיל האוויר מוטי הוד וראש אמ"ן אהרל'ה יריב, לא היו שותפים לכך.
בכל אופן, הרמטכ"ל רבין ישב שם כמו עציץ ואפשר לארבעת "הגנרלים" להעליב את ראש הממשלה. הוא לא הוציא מילה, אבל אשכול היה מספיק חזק כדי להעמיד את האלופים במקומם. מלכתחילה הישיבה של המטה בנוכחות ראש הממשלה כונסה משום שהאלופים הרגישו שרבין, בישיבות הממשלה, לא מייצג את צה"ל כמו שצריך; ושייקה גביש בספרו "סדין אדום" מתאר זאת היטב. רבין החדיר בשרים "מורך לב". לכן האלופים ביקשו להשמיע את הקול האמיתי של צה"ל הנכון לקרב.
כשנערכה הישיבה הזאת, גם מחליפו של רבין למשך 48 שעות, עזר ויצמן, כבר קרס מבחינה מנהיגותית. באותו פרק זמן הוא הזיז כוחות גדולים על הגבול והביא את החזית המצרית אל סף איבוד שליטה.
ושוב, הקרדיט להצלת המצב מגיע לשני אישים: משה דיין, שהסיר את ענן הפאניקה, והאלוף חיים בר־לב, שהוזעק מצרפת, קיבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל והכניס מנהיגות וסדר בעבודת המטכ"ל לקראת המלחמה.
למרבה הצער, תפקודו הלקוי של רבין ערב ששת הימים מצא את ביטויו לאורך כל הדרך המדינית שלו. בספר "תוגת השמאל" של אבי שילון הוא חושף שערב סיום תהליך הסכם אוסלו הורה רבין להפסיק את המגעים עם אנשי אש"ף.
למה בכל זאת, על אף העדפתו את המשא ומתן בוושינגטון עם "אש"ף פנים", נכנע רבין ל"אוסלואידים"? "רבין לא היה תינוק שנשבה, הוא הוכרע בשדה הקרב הפוליטי", הגדיר זאת עזרא דלומי במכתב ל"הארץ". "רבין נוצח באוסלו כפי שנוצח בסבסטיה... אפשר לומר זאת גם על התרגיל המסריח של 1990, שפרס ואנשיו גררו אליו את רבין". גם בעניין אוסלו, כמו בעניינים אחרים, נכפו על מר ביטחון החלטות אסטרטגיות בניגוד לעמדתו הראשונית.
למעשה, רבין היה הרבה יותר ממדינאי בעל אישיות חלשה; הוא הפך לכלי לביצוע מהפכה מלמעלה במערכת הערכים המדינית, החברתית והאידיאולוגית בישראל.
ובינתיים בממלכת "הארץ": העיתון נוהג כרפובליקה טוטליטרית שעוסקת בשלילת מדינת ישראל, ערכיה וכל דבר שמריח מיהדות
נוצר תהליך שהביא ליצירת "הגמוניה אלטרנטיבית", אם נשתמש בביטוי של אנטוניו גראמשי. במרכז ההגמוניה האלטרנטיבית ניצב עיתון "הארץ". אנשים עומדים פעורי פה מול ביב השופכין הבלתי נלאה והבלתי נדלה שמקורו ברחוב שוקן בתל אביב. ההסבר, לדעתי, הוא פשוט. זו התגלמות מקומית של תופעת "120 הימים של סדום"; הרודנות האנאלית שהוקמה בסוף המלחמה באיטליה, שהבמאי פייר פאולו פזוליני יצר עליה ב־1975 את הסרט הדוחה, הסדיסטי והקשה ביותר לצפייה שאי פעם ראיתי. יש מי שיבחר בדימוי של "ג'ונסטאון", אותה עיירה שאוכלוסה בידי כת מרקסיסטית ש־900 אזרחיה התאבדו בנובמבר 1978.
בכל מקרה, העריצות האינטלקטואלית מבית שוקן מהפנטת קבוצת קוראים לא מבוטלת. שוקן, המתודלק בין השאר בכסף גרמני, מתנהל כך משום שהרגיש את הכוח שיש לו כלפי קוראיו. קשה לעמוד בפני האפרודיזיאק הזה. מאות אלפי קוראים, בעיניי זה הרבה. "הארץ" הוא היום רפובליקה טוטליטרית ללא גבולות, למרות שחומות הגטו האידיאולוגי שלה ניכרות היטב: הגדרת הזהות של אזרחי "סאלו" המקומית מתמצית בשלילה של מדינת ישראל, ערכיה ובעיקר שלילת כל דבר שאפס קצהו מריח מיהודיות או יהדות.
"הארץ" הוא כמו נחש שהטיל ביצה בקן החמים של הדמוקרטיה הישראלית. כשהביצה מתבקעת... כן, חברים. קצת קשה לשמור על שלמות הבית הזה הבנוי משזירה רופפת של חוטי יהדות, גבעולי קש דמוקרטיים ונוצות של ערכים אנושיים וסולידריות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו