הדוקו על אלביס פרסלי: חובה לכל מעריץ

אלביס פרסלי: החיפוש, yes דוקו ו־yes VOD

אם אתם קוראים את הביקורת הזו, קיים סיכוי גדול שהשם אלביס פרסלי עדיין מעביר בכם רעד קל ומחזיר אתכם לימים אחרים. לכן מיותר כמעט לציין שאתם קהל היעד של שלוש השעות הדוקומנטריות המהפנטות שראו אור ביומיים האחרונים ב־yes דוקו. בשורה אחת אפשר לסכם את העניין בכך שזו טלוויזיה דוקומנטרית נהדרת. זה לקחת את המדיום ולצמצם אותו לתוך הגשה רגישה וכל כך אופיינית לבמאי המצוין תום זימני, שנדמה שכל מה שהוא נוגע בו חייב להיות מעניין ומעמיק במקביל, מבלי שהדברים יעמדו בסתירה זה לזה. מצד אחד הוא ביים פרקים מעולים ב"סמויה", רוב הזמן הוא נצמד לברוס ספרינגסטין ולסיפורי ארה"ב הכואבים שלו בדוקומנטרי שאליו התייחסנו גם במדור הזה, וגם אז נכתב על הרגישות שלו.

ועתה מגיע הפרויקט הגדול בן שני החלקים על המלך הגדול של כל הזמנים, שזכה כמובן גם לביקורות טובות בארה"ב. פרסיליה פרסלי, אשתו לשעבר, אומרת במהלך הסרט שהניסיון הזה להכניס את חייו של בעלה לתוך איזו מסגרת בת שעה של סרט קולנוע היא אעפס משימה אבודה מראש. אבל זו לא כוונתו של זימני. הוא כאן כדי לחשוף קודם כל צדדים שלא נראו ולא נשמעו בחייו של אלביס ולהסביר לצופה שההתמוטטות היתה בלתי נמנעת. נכון, כולם ידעו ושמעו, אבל קטעי הארכיון הנדירים - שהם חובה לכל מעריץ - מגלים את הכאב העצום, הכמעט בלתי אפשרי בניגוד שלו אל מול ההצלחה הגדולה הזו, שעבור הצופה מהצד נראית ומרגישה כמו הגשמת חלום כמעט אוניברסלי.

אלביס מתגלה בפירוש כאדם לא מאושר, שלא מכחיש זאת. אחד הדברים הבולטים בסרט הוא הכבוד העצום שהיוצר רוכש למושא הדוקומנטרי שלו: אלביס לא היה קוריוז, לא היה רק מנענע ירכיים, הוא היה שם כאב הרוחני של כולם וכולם חייבים לו. היצירה הטלוויזיונית הזו כמו סוגרת סופית את העובדה שאלביס אכן היה מהגדולים מכולם, ולכן הוא ראוי לעבודה מקיפה שכזו. אחד החלקים העצובים בסרט, ועם זאת הזכורים כמובן, הוא הראיון עם תום פטי, שהלך לעולמו זמן קצר לאחר שהתראיין, ובו הוא מדבר על החיפוש אחר האושר, שאלביס בשלב מסוים נשבר מלחפש אותו. בחלוף הזמן מבינים קצת שפטי, לצער מעריציו, כל כך הזדהה עם הדברים של אלילו.

יש סרטים דוקומנטריים שכל בן תרבות חייב לעצמו. נכון, לא מדובר פה בצ'כוב או דוסטויבסקי, אבל הסיפור של אלביס הוא במובנים רבים סיפורו של דור שלם ושל חלק חשוב מאוד בהיסטוריה של המאה ה־20. ממילא יורד גשם בחוץ, תפנו לעצמכם זמן ותמצאו את עצמכם אולי אפילו מזמזמים בסלון את הלהיטים העל־זמניים הללו.