מירי אלוני || בת 68. זמרת ושחקנית ישראלית. נשואה לשמוליק ואם לשני בנים. נולדה בגבעתיים ומתגוררת בתל אביב. החלה את דרכה בלהקת הנח"ל, ואחר כך פתחה בקריירת סולו. השתתפה בסרטים "חכם גמליאל", "נישואין נוסח תל אביב" ו"אהבה אילמת", ובסדרות "להרוג את הסבתא" ו"צומת מילר". מופיעה בערבי שירה ומשחקת בהצגה "אהבה וכאב" של התיאטרון העברי (21 באפריל בתיאטרון הצפון ו־24 במאי בהיכל התרבות אריאל)
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"כשהייתי בלהקת הנח"ל, ואני זוקפת לזכותי את הכנסת המיני לצה"ל. בסוף שנות ה־60 נכנס המיני למודה, ואני לקחתי את החצאית הצבאית שלי וקיצרתי אותה הרבה מעל האורך התקני של קצינת הח"ן הראשית דאז. אחריי עשו זאת כל בנות הלהקה, ואחרינו כל הבנות בצה"ל".
מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה מדהימה?
"לא יודעת. אני טבעונית ואני הכי אוהבת לאכול בבית, כי אני מהמשוגעות שקוראות את כל מרכיבי המזון. שמונה שנים אני כבר טבעונית, לפני זה הייתי שנים צמחונית, אבל לא היה קשה לי לוותר. אני נגד לאכול יצורים שחיו. הפרות היחידות שאני בעד לשחוט אותן הן פרות קדושות. אני אוכלת כל מה שצומח מהאדמה, הרבה ירקות, סלטים, קטניות ואגוזים - ואף פעם לא רעבה".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"בחורף האחרון. הבן הבכור של שמוליק ושלי הוא ירמי 'ג'רמאיה' אומני. הוא ראפר ושחקן מאוד מוכשר, חתיך המחץ. לפני הרבה שנים הוא התנתק מאיתנו, ונורא התרגשתי בנובמבר האחרון, ביום ההולדת ה־33 שלו, כשהוא החליט לפתע להפתיע אותנו בבית. הוא הודיע מהרגע להרגע שהוא בא, ואנחנו רעדנו מהתרגשות ודיברנו לא מעט.
"אני קיוויתי שזה יהיה פתח להצלה, לחידוש הקשר והיחסים, אך הוא בחר לשמור על הנתק מאז. אני יודעת היכן הוא גר ואני מעודכנת, אבל אני מכבדת את רצונו ולא מפריעה לו בחייו, אני לא מטרידה אותו. זה הכל תלוי בו. כמו כל אמא, זה מאוד קשה לי. אני רק רוצה לדעת שטוב לו ושהוא מאושר. אני מאוד אוהבת אותו".
מתי בפעם האחרונה היית עצובה מאוד?
"לפני תשע שנים חוויתי עצב שטבוע בי עד היום. אני עצובה כל יום עקב מותו של אחי, מאיר אלוני, שנפטר ב־2009 כשהיה בן 57. בניגוד למה שכתב חנוך לוין, הזמן את העצב לא קובר ליד המתים. העצב נשאר כמו כאב כרוני, שבלית ברירה מתרגלים לחיות איתו. אחי מת מקריש דם לפתע פתאום. הוא היה אחי הצעיר, קטן ממני בשלוש שנים, והיינו מאוד קרובים. הוא היה אמן רבגוני, רקדן ומורה לריקוד, כוריאוגרף, שחקן, משורר וצייר, שלא זכה בחייו לפרסום שהגיע לו. הוא נפטר בפתאומיות, זה היה שוק נוראי. דיברתי איתו בטלפון וכעבור כחצי שעה קראו לי לבית החולים להגיע בדחיפות. פרידת מוות זו הפרידה הכי קשה שיכולה להיות, אבל אני מדברת איתו כל יום".
מתי בפעם האחרונה הופעת במדרחוב בנחלת בנימין בתל אביב?
"בשישי שעבר, כמנהגי כבר 15 שנים. המופע שלי ברחוב כבר התמסד, והפך לאחת האטרקציות התל־אביביות. הוא מוזכר בספרים ובחוברות לתיירים המגיעים לעיר, ואנשים מכל העולם מגיעים לצפות בו. ברחוב קורים כל הזמן דברים ספונטניים ונפלאים. לאחרונה אירחתי שם להקת צעירים מקצועית מצרפת, מישהו צילם והעלה את זה ליוטיוב, והגענו ל־2 מיליון צפיות".
מתי בפעם האחרונה שיחקת בתיאטרון?
"אני על הבמה כבר 50 שנה, אבל בתיאטרון פרופר - לא בפרינג' - לא שיחקתי אף פעם. למרות שקיבלתי הצעות בעבר, זה לא קרה. רק לאחרונה פנה אלי המנהל האמנותי של התיאטרון הרפרטוארי העברי, וביקש ממני לשחק בהצגה חדשה שהוא עיבד ומביים מהספר של צרויה שלו 'כאב'. אני אהבתי את הסיפור ואת הדמות, ונעניתי לו. אני מרגישה על הבמה כמו דג במים. הבמה זה הבית השני שלי. זו חוויה חיה, שקורית כאן ועכשיו, ואי אפשר להשוות אותה לשום דבר אחר".
מתי בפעם האחרונה נדהמת לחלוטין?
"ב־2015, כשדוד אופק וליאור שפר, הבימאים של 'להרוג את הסבתא', בחרו בי לשחק את התפקיד הראשי בסדרה אחרי 30 שנה שלא הצטלמתי לקולנוע. זה היה מדהים כשהם הלכו עלי, ואני התרגשתי נורא לשחק ליד תותחים כמו רמי הויברגר, אלי פיניש וגל תורן, שיש להם המון ניסיון מול מצלמה. כל המרכיבים בסדרה הזו היו טובים, ולא במקרה היא זכתה בארבעה פרסי האקדמיה".
אחד מהפרסים הלך ישירות אלייך.
"נכון, זכיתי בפרס השחקנית הקומית הטובה של אותה השנה. אבל הפרס הכי גדול שאני זוכה לו מאז שאני על הבמה זו אהבת הקהל. והכי החמיא לי בטקס הזה, שכותב התסריט - יוסי מדמוני, שגם הוא זכה בפרס - אמר מעל הבמה שכשהוא כתב את התסריט הוא לא ידע שהוא כותב את זה כתפקיד קומי. הוא ראה את זה רק אחרי שהוא ראה אותי משחקת. גם אני לא התכוונתי לעשות את זה קומי. אנחנו עושים דברים ואנחנו לא תמיד יודעים מה יהיה".
מתי בפעם האחרונה היית מאוהבת?
"ב־36 השנים האחרונות אני מאוהבת בשמוליק. פעם הוא שמר עלי, והיום אני הפיליפינית שלו ששומרת עליו מטעמים אגואיסטיים לגמרי. הוא בן 83 וחצי, ואם הוא ימות יהיה לי נורא משעמם. ההבדל בינינו הוא 16 שנה. הכרנו בתל אביב דרך הברנז'ה. הוא הקסים אותי. ראיתי אותו עוד לפני שנהיינו זוג. הוא היה גבר יפהפה, עם הילה של גיבור ישראל. איש ה־101, לוחם אמיץ ללא חת ואיש אמת. ידעתי שזה יהיה הוא. הייתי בת 32, וידעתי שאיתו אני רוצה לעשות ילדים".
מתי בפעם האחרונה צחקת?
"לפני חצי שנה. צחקתי המון בכל הצילומים של 'צומת מילר', כששיחקתי את אמא של אדיר מילר. האיש הזה הוא פשוט שמפניה מהלכת. הוא אמר לי לאחרונה שאני מושלמת בעיניו, שעשיתי את התפקיד מושלם. בפרמיירה של הסדרה, אמא של אדיר - שהיא באמת אישה נהדרת - אמרה לי במבטא ההונגרי שלה: 'מרצדס נשאר מרצדס, לא חשוב השנתון'".
מתי בפעם האחרונה כאב לך הלב על חבר?
"לפני שנתיים, כשגבי שושן התאבד. בתחילת שנות ה־70 היינו חברים בלהקת הרוק 'אחרית הימים', ובשנים האחרונות לחייו שיתפנו פעולה פה ושם בהופעות. כל אחד היה נותן את חלקו, ועשינו שירים של הלהקה. אני חושבת שאם היו משדרים אותו, משמיעים את השירים שהוא הוציא לפני מותו, אולי הוא לא היה נופל לתוך תהום כזאת של ייאוש".
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"עכשיו. אני לומדת ערבית ביפו. יש בית קפה קטן, 'יפה' שמו, ושם אני לומדת בקורס עם עוד כמה אנשים. כל החיים אנחנו מקללים בערבית, אז אנחנו צריכים גם לדעת לדבר יפה בערבית".
מתי בפעם האחרונה זכית בתגובה אוהדת ומפרגנת של הקהל הישראלי?
"בלי להשתחצן, באהבת הקהל אני זוכה בכל מפגש כבר עשרות שנים, אבל לפני חודשיים היתה לנו הופעה של ותיקי להקת הנח"ל באולם בית האופרה בתל אביב. זה אולם של כ־1,800 איש, והקהל עמד על הרגליים ומחא כפיים אחרי 'הבן יקיר לי אפרים'. זה היה מחמם את הלב וגם קצת מביך".
מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?
"אני רואה המון טלוויזיה, ומעדיפה בדרך כלל סדרות שהן ללא המשך עלילתי. אני אוהבת את 'האוס', 'ארץ נהדרת', 'רמזור', 'בנות הזהב' בגרסה הישראלית שלה, ועכשיו אני במרתון 'פאודה'".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"החודש. אני בדרך כלל לא בוכה מרחמים עצמיים, אני בוכה כשמרגשים אותי גילויים של אנשים למען אנשים. הפעם האחרונה שגרוני היה חנוק מדמעות התרחשה בעקבות הפגנת הילדים והנוער נגד הגירוש של הפליטים. אני ראיתי שם בני נוער שנולדו פה, שדיברו על הבמה, והם ישראלים לכל דבר. לשמוע את החלומות שלהם, להיות רופאה ומדען, ולשמוע שמגרשים אותם למציאות פראית שהם לא מכירים, מציאות שזרה להם לחלוטין, גרמה לדמעות שלי לזלוג. בכיתי כל הזמן".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?
"ב־2006. בכל השעות האחרונות שלה, עד שהיא עזבה את העולם. ישבתי לידה, דיברתי איתה וביקשתי ממנה סליחה. אמרתי לה שאני מקווה שהיא סולחת לי, ואני אמרתי שאני סולחת לה. שרתי לה שיר שהיא מאוד אהבה, שיר בספרדית שהיה השיר האהוב עליה, ואני מקווה שהיא שמעה אותי כי עיניה היו עצומות. רציתי שהיא תעזוב את העולם בלב נקי, כי ידעתי שאלו שעותיה האחרונות".
מתי בפעם האחרונה היית אסירת תודה?
"כל הזמן. אני אסירת תודה לרופאים שהחזירו לי את בני יוסף במתנה. הוא נולד בפעם השנייה אחרי מחלה קשה והוא פשוט איש מקסים. אולי בגלל מה שעבר, הוא מאוד רוחני".
זו היתה התקופה הקשה בחייך?
"כן. יוסף היה בן חצי שנה כשהתגלה שהוא חולה סרטן. הוא נותח ניתוח קשה, הוציאו לו את הגידול וגם כליה אחת, והוא עבר טיפול כימותרפי במשך שנה. זו היתה תקופה קשה לי ולכל המשפחה. אחיו הגדול היה רק בן שנתיים וחצי. ברגע שיוסף עבר את זה, כל חמש השנים הראשונות לחייו היו תחת עננה. היו שנים מפחידות. אמרו לנו שחמש שנים זה הזמן שצריך לחכות ולראות אם זה לא חס וחלילה חוזר. היום הוא בריא ברוך השם, אמנם עם כליה אחת, אבל עובד ומנגן ומופיע איתי. הוא ילווה אותי בגיטרה בפסטיבל עין גב, וזה האושר הכי גדול שלי".
מתי בפעם הראשונה ביצעת את "שיר לשלום"?
"אני חושבת שזה היה בפיקוד הנח"ל, באחת החזרות הגנרליות. אבל כל מי שיצא לו לראות את להקת הנח"ל בהופעה כלשהי ב־1969, חושב שזו היתה הפעם הראשונה שביצענו את השיר. אנשים אומרים לי 'אני ראיתי אותך בפעם הראשונה', ואני שואלת איפה זה היה. אז אחד אומר במחנה 80, ואחד אומר בבית החייל בתל אביב, ואחד אומר בבאר שבע, ואני זוקפת את זה לעובדה שהביצוע תמיד היה כל כך מרגש, כך שכל מי שראה חשב שזו הפעם הראשונה.
"היו שנים שהשיר הזה היה ההמנון השני שלנו, ולדאבוני הרב זה כבר לא ככה. אחרי רצח רבין אנשים היו אומרים לי: 'את עוד שרה על שלום, איפה השלום שלך?' ויש לי תשובה יפה. אני אומרת למי ששואל: אם אדם היתה לו אהבה נכזבת, הוא לא יחכה לאהבה יותר? הכמיהה לשלום ממשיכה לפעם בנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו