לא רחוק מהעיר ההולנדית אוטרכט, בלב שדות ושטחי מרעה שטוחים להפליא וללא גבעה או קפל קרקע לכל מלוא העין, עומד בית חווה ישן ובודד. איכר הולנדי מזדקן חי שם עם משפחתו באותו בית שבו חיו אביו והסבא שלו, והסבתות של הסבא שלו, וגם הסבא שלהן.
בקומת הקרקע של מבנה האבן הישן הוא מגדל פרות הולנדיות, שהן צאצאיות ישירות של אותן פרות מדושנות שהסבא הקדמון שלו גידל, והוא חולב אותן ומייצר מהן את אותה גבינת גאודה שסב־סב־סבו ייצר מחלבן של פר־פר־פרותיו.
הגאודה של ההולנדי ההיא נחשבה לחתיכת הגבינה הכי טובה שאפשר למצוא באזור אוטרכט, בהולנד כולה, ולמעשה בכל העולם. כך נשבע לי ידידי, ד"ר סמולה, שלקח אותי לשם ביום טיול בלתי נשכח.
ד"ר סמולה, שהיה הווטרינר הקבוע של החווה הזאת, ושל כל החקלאים בסביבת אוטרכט, הכיר באופן אישי כל פרה, כל כבשה וכל גבינה באזור, ואני הייתי החבר של הבת שלו שעלתה לישראל כמה שנים לפני כן.
הדוקטור גם שימש מתורגמן שלי מול האיכר, אבל באותה מידה הוא היה יכול לתרגם אותי לאחת הפרות. האיכר עשה רושם כמי שיצא מתחומי החווה שלו פעמים ספורות בלבד, וגם אז זה היה באותם המגפיים.
על המקום קניתי גאודה אחת בגודל של צמיג ממוצע, ועוד שתי כיכרות קטנות יותר, בקוטר של צלחת, שאוכל לחזור הביתה עם מתנות לחברים הרעבתנים שלי.
המפגש עם הרפתן ההוא היה אחת החוויות הכי ישראליות שלי אי פעם. מובן ששאלתי את עצמי אם העובדה שהוא מייצר גאודה מאפשרת לנו לכנות אותו בשם "גאוואד". אבל בעיקר ריגשה אותי המחשבה שמעולם לפני כן לא פגשתי מישהו שזכה להתגורר באותו בית שבו חי גם הסבא שלו.
הכל נראה לי פנטסטי בהקשר הזה. כשמדברים על יהודים, שלושה דורות באותו מקום זה צירוף מקרים על גבול הנס. יותר מעשרה דורות זה כבר סוג של אגדה עם בעיית אמינות חמורה.
קשה לי להיזכר מתי פגשתי ישראלי שעובד באותו מקצוע שעבר אליו בירושה, אלא אם כן הוא זמר. לרוב הישראלים שפגשתי גם לא היתה אותה שפת אם כמו לסבתא שלהם. בילדותי כמעט לכל ההורים היה מבטא.
שאלתי את עצמי, האם זה מה שזה אומר שחזרנו הביתה ויש לנו מולדת משלנו? האם בעוד כמה דורות יהיו כאן ישראלים שחיים בבית של הסבא של הסבא שלהם? כשמתבוננים בנטייה הנוכחית להיתקע בבית ההורים עד גיל 45, עושה רושם שאנחנו לגמרי בדרך לשם.
• • •
מכיוון שרבים מאיתנו חזרו לעבוד בבית, אפשר גם לדמיין איך המקצוע חוזר להיות עניין משפחתי. אולי לא כולם יגדלו פרות, אבל יכול להיות שבעוד 120 שנה יוכל איזה צעיר תל־אביבי לספר על עצמו שהוא דור שישי לקואוצ'ינג או לניו־מדיה. ואפילו משתמש עדיין באותה מצגת של הסבא רב־רבא שלו.
בקיצור, אמרתי לאיש הגבינות, הרפתן והגאוואד ההולנדי, שאני מקנא בו. שאני בספק אם הוא בכלל מסוגל להבין מה עובר על יהודי כשהוא רואה המשכיות טבעית ושלווה כל כך.
אבל אז התחלנו לדבר על הגבינות. על המדפים עמדו כיכרות צהובות ומושלמות על פי מיטב המסורת המקומית. הקטנות, הבינוניות והגדולות. שגם הן, חייבים לציין, מתחלקות לשלוש קבוצות: צעירות, עדיין רכות וכמעט לבנות. בינוניות - מה שנקרא אצלנו גבנ"צ. וקשישות, שנהוג להתייחס אליהן ביראת כבוד.
יש להן טעמים עמוקים, והן לא בקטע של "תפרוס לי". שלוש כפול שלוש. ככה עשו שם תמיד בחווה ההולנדית. כך עושה גם האיכר שלפניי, וכך מן הסתם גם יעשו צאצאיו.
"תגיד!" קפץ בי פתאום השד הישראלי והתחלתי לדבר כמו יובל סמו במונית: "דגדג לך פעם לגוון קצת? אני יודע, להוסיף תבלינים? עלי דפנה? משהו? לעשות את זה אליפסה ולא עגול? לעטוף בדונג כחול ולא רק בצהוב או באדום הנצחיים? לצאת מהקופסה?"
בקטע הזה הדוקטור עצמו לא היה בטוח שהוא בכלל מוכן לתרגם את דבריי. מבלי משים נגעתי בלב שאלת המסורת. עברתי את הגבול. הצעתי לאיכר הולנדי להתפרע. לפרוק כל עול, לחיות על הקצה של עצמו ולהזיז את גבינתו במו ידיו, עוד לפני שהספר רב המכר בכלל יצא לאור!
מכיוון שאני מי שאני, כלומר ישראלי עד קצות בהונותיי, עברתי בתוך דקות ספורות מתחילת המפגש לשאלות הכפירה. כך פחות או יותר נולד ה"בורקס פטריות" וה"סנדוויץ' סושי". במקומות כמו הולנד זה לוקח מאות שנים, ובגלל זה יש בישראל כל כך הרבה סטארט־אפ וכל כך מעט סבלנות.
התשובה לשאלות שלי היתה כמובן "נאייי" אחד ארוך ומוחלט. אין לו שום עניין לגוון. ככל שזה תלוי בו, הוא ימשיך לגבן את אותה גאודה בשלושה גילאים, ובשלושה גדלים. התרשמתי. התפעלתי. אבל פתאום חשתי קצת פחות קנאה באידיליה ההולנדית המתמשכת
שזכיתי להציץ לתוכה.
• • •
השבוע, כשיצאתי עם הילדים לגינת המשחקים בשכונה, פגשתי את ידידי דניאל. הוא יצא לגינה עם ארבעה דורות מהמשפחה. סבתא שלו מתגוררת בבית האבות שלצד הגינה, והוא נכד טוב ומסור שמגיע לבקר יחד עם אביו, דוחף באהבה את כיסא הגלגלים של הסבתא וביד הפנויה מצליח גם לדחוף את הילדים שלו על הנדנדה.
בשנה האחרונה הסבתא חזרה לשפת ילדותה. חתיכת צרה. שנים של עברית נמחקו לפתע, וכל המשפחה צריכה ללמוד את הערבית העיראקית שלה. כולם כבר נשמעים אשכנזים לגמרי, ויש מעט מאוד דברים מצחיקים כמו הניסיון הנואש של דניאל לבטא נכון את נקישת הקו"ף העיראקית הגרונית.
דניאל חייך ואמר לי שאם אתה לא מבטא את זה כמו שצריך, הסבתא לא מבינה מה בכלל ניסית לומר לה. אבל זה לא משנה את העובדה שאבא שלו נקרע מצחוק בכל פעם שדניאל מנסה לדלג על דור ולהגיד לה משהו כמו "ולא תקוואק". מדובר ככל הנראה במין ברכה עיראקית מסורתית שאומרת משהו כמו "שלא יפילו אותך". אבל הנכד בחיים לא היה בעיראק, והקו"ף הבגדדית לא מסתדרת לו. בעיקרון זה נשמע כמו השתנקות של מישהו שבלע בטעות חרצן של שזיף.
ברגע אחד חזרתי 20 שנה ויותר לאחור, לביקור ההוא בבית החווה בהולנד. ברור לי שיש דברים מעוררי קנאה באפשרות לדבר באותה שפה, לגור באותו בית ולהכין את אותה גבינה עצמה של הסבא ושל הסבתא. וברור גם שמה שעושה אותנו למה שאנחנו קשור לקוצים בתחת, וגם לגורל, שלא בדיוק מאפשרים לזה לקרות בכזאת פשטות.
נדמה לי שגם אם נחיה עוד מאה דורות תחת גפננו ותאנתנו, תמיד נהיה חייבים להכניס קצת וואסאבי לתאנה ולחפש את הטוויסט בגפן. זה נורא מעייף, אני יודע. אבל אנחנו לא יכולים אחרת.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו