70 שנים אחרי

טבח "שיירת הדסה": 78 נרצחו בדרך לביה"ח

בית החולים הדסה שעל הר הצופים בירושלים פתח את שעריו ב־1938, בסמוך לאוניברסיטה העברית, ועם תחילת פעילותו הוכתר כמתקדם במזרח התיכון. הר הצופים עצמו היה מובלעת בלב אוכלוסייה ערבית, והגישה אליו עברה במסדרון צר שנשלט משני צידיו על ידי שכונות ערביות.

מייד אחרי החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, בכ"ט בנובמבר 1947, החלה להתנהל התחבורה העברית בין הר הצופים לירושלים באמצעות שיירות, שהיוו מטרה לתקיפות הערבים. אמנם הצבא הבריטי הבטיח, בעקבות לחץ אמריקני, לאבטח את השיירות בדרכן לבית החולים הדסה, אולם ברוב הזמן הוא לא עמד בדיבורו. החל מסוף מארס 1948, בעקבות הלחץ, תפסו הבריטים כמה נקודות מפתח לאורך הציר, משכונת שייח' ג'ראח בואך הר הצופים, וכמה שיירות עברו ללא תקלות.

ב־13 באפריל 1948 תוכננה לעבור בציר שיירה גדולה, בשל הצורך הדחוף באספקה לבית החולים, ובזכות הבטחה שהעניק המפקד הבריטי למפקד השיירה, אשר רהב, ולפיה "הדרך פנויה והשיירה תגיע ליעדה בשלום".

בראש השיירה, שיצאה ב־9 בבוקר מרחוב הסולל בירושלים (כיום רחוב החבצלת), נסע משוריין ליווי, ואחריו אמבולנס גדול, בתוכו ישבו מנהל הדסה, ד"ר חיים יסקי, ו־12 נוסעים נוספים. בעקבותיהם נסעו שני אוטובוסים משוריינים של קואופרטיב התחבורה הירושלמי "המקשר", ובהם כ־60 נוסעים, וכן אמבולנס נוסף ושלוש משאיות עמוסות במזון ובאספקה רפואית. כמאסף נסע משוריין ליווי נוסף.

השיירה המלאה כללה 105 נוסעים ומלווים, ובהם אנשי ההגנה ממגיני ההר, רופאים, סטודנטים לרפואה, אחיות, חולים ואנשי סגל האוניברסיטה העברית.

כשעברה השיירה, בסביבות 09:45, בשכונת שייח' ג'ראח, עלה המשוריין המוביל על מוקש, ומייד אחר כך נפתחה אש תופת מידי כנופיות ערביות שהתארגנו מראש והתמקמו משני צידי הדרך. כמה כלי רכב בשיירה הצליחו להימלט, אך אחרים - ובהם האמבולנס ושני האוטובוסים - נתקעו וספגו מטח כבד של אש מקלעים, אף שהניפו מייד דגל לבן לאות כניעה.

בקרבת מקום עמדו שני משוריינים בריטיים שאבטחו את הדרך בעבור גנרל מקמילן, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ ישראל ובעבר הירדן, שהיה אמור לעבור באותה עת בסמוך. חיילי המשוריינים צפו במתרחש, אך לא נקפו אצבע לעזרת הנצורים.

במשך שש שעות הותקפה השיירה ללא הפסק, ומכל עבר נהרו למקום ערבים חמושים כדי להשתתף בטבח. הכוחות הבריטיים לא רק שסירבו להתערב ולחלץ את הנצורים, הם גם מנעו את הבאתו של נציג הצלב האדום בעיר למקום, במטרה לנהל משא ומתן על הפסקת האש.

הירי המסיבי על רכבי השיירה גרם לדליפת בנזין מאחד האוטובוסים, ובעקבות זאת מיהרו הערבים להשליך לעברו בקבוקי מולוטוב, כאשר הנצורים עדיין לכודים בפנים. נוסעים שניסו להימלט מהאוטובוס הבוער נרצחו ביריות. הפורעים התקרבו אל האוטובוס השני, רצחו את יושביו ביריות מטווח קרוב והציתו גם אותו.

מכל יושבי שני האוטובוסים שרדו רק שניים. אחד מהם, נתן סנדובסקי, נלחם בתוקפים באזמל מנתחים שהחזיק בידו, וכך ניצל.

רק בשעה 15:30 הורה הפיקוד הבריטי לאנשיו לשים קץ לטבח, ואז התבררו ממדי האסון הנורא: 78 מאנשי "שיירת הר הצופים" נהרגו מירי או משריפה, ובהם 20 נשים. חלק מהגופות עברו התעללות קשה, הופשטו ונערפו. בנטבחים היתה גם בתיה בס, שנסעה בשיירה ל"הדסה" כדי ללדת. נוסעת אחרת, שושנה בן־ארי, נסעה לבקר חברים פצועים מיחידת פלמ"ח שהיו מאושפזים בהדסה. יהודית רוסו נסעה לבעלה ששכב באשפוז בבית החולים, ורבקה אהרונוב נסעה בשיירה כדי לקבל טיפול בבית החולים.

חלק מהנרצחים זוהו ונקברו בקברים אישיים, חלקם נקברו בקבר אחים בבית העלמין סנהדריה בירושלים, ואת גופותיהם של כ־20 חללים לא היה אפשר לזהות כלל, בשל השחתתן.

אחרי ההתקפה נמנע משיירות נוספות מלהגיע להר הצופים, ומצב בית החולים הלך והידרדר. במקום נשאר צוות קטן שטיפל בכ־50 חולים, אולם בסוף מאי 1948 נסגר בית החולים סופית - ונפתח מחדש רק אחרי מלחמת ששת הימים.

ישיבת בכורה למנהלת העם

ב־18 באפריל 1948 נערכה הישיבה הראשונה של מנהלת העם, שהוקמה כדי לנהל באופן מרוכז ותחת קורת גג אחת את כל ענייני היישוב והמערכה הצבאית. המנהלת הוקמה שבוע קודם, ב־12 באפריל, על ידי מועצת העם, מעין פרלמנט ובו 37 חברים שפעל מטעם הוועד הפועל הציוני, שהוקם ב־1919 במגמה לנהל את ענייני העם היהודי ולהוציא לפועל את החלטות הקונגרס הציוני.

למִנהלת העם, "הקבינט" של מועצת העם, נבחרו 13 חברים, שהתכנסו לראשונה בבית קק"ל ברחוב צבי הרמן שפירא 11 בתל אביב. המנהלת, שפעלה כארבעה שבועות בלבד, בחרה את דוד בן־גוריון ליו"ר וארגנה את טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948, במוזיאון תל אביב לאמנות. במגילת העצמאות שהקריא בן־גוריון באותו טקס הוכרז, בין השאר, כי מנהלת העם הופכת להיות הממשלה הזמנית של המדינה העברית.

גיוס לאומי לקטיף פירות הדר בפרדסים

עונת הקטיף אמורה היתה להסתיים ב־21 באפריל 1948, אולם השבוע לפני 70 שנה התברר לפרדסני מושבת המטעים פתח תקווה שבשל מחסור בידיים עובדות, שמקורו בריתוק הפועלים לאזורי הלחימה, קיים חשש סביר שיותר ממיליון תיבות פרי לא ימולאו בתפוזים ובאשכוליות, והללו יישארו להירקב על העצים.

לפני תחילת עונת הקטיף חתמו משווקי פרי ההדר עם ממשלת אנגליה על הסכם אספקה של מיליוני תיבות תפוזי ולנסיה ושאמוטי, וכן אשכוליות, שהובלו מהפרדסים לנמל יפו. אוניות רבות הפליגו לאורך עונת הקטיף מיפו לאנגליה ובבטנן מטעני פרי הדר עברי, שגרר תגובות טובות מאוד בשווקים. הסיבה: התברר שהפרי "היהודי" שיוּצא לבריטניה ולכל אירופה היה טוב בהרבה ממקבילו "הערבי", ובעקבות זאת הגיעו לארץ מכתבים רבים מסוחרים המבקשים להבטיח לעצמם כמויות גדולות של הדרים לעונה הבאה.

ההתעניינות היתה רבה כל כך, עד שיצרני ארגזי הדרים בארץ ישראל ערכו בחודשים האחרונים גיוס גדול של "נגרי אריזה", האמונים על ייצור הארגזים והרכבתם, והכינו לעצמם מראש מלאי של מיליוני ארגזים לעונה הבאה. כעת התברר שאם הפרדסנים לא יוכלו לקיים ככתבו וכלשונו את הסכם האספקה לשנת 1948 - עלול יצוא ההדרים הגדול להיפגע קשות.

התברר שלהשלמת מכסת היצוא הנדרשת חסרו לפרדסנים יותר מ־1,500 ימי עבודה דחופים, ולצורך זה הם יצאו השבוע לפני 70 שנה בקריאה בהולה לכל מי שיכול להתנדב - להגיע לפרדסים ולסייע במלאכת הקטיף.

בצר להם פנו החקלאים גם לד"ר ברוך בן יהודה, מנהל הגימנסיה הרצליה (ואביה של נתיבה בן יהודה), שעמד באותן שנים בראש ועדת הביצוע להוצאת תלמידי בתי הספר התיכוניים לעזרת המשקים. בן יהודה "מילא" את הפרדסים בתיכוניסטים נלהבים וכתב ביומנו: "הבחורים והבחורות יצאו בשמחה. למרות שהבנות הן פזיזות מה ומשתובבות יתר על המידה, והבנים לעיתים נסחפים אחריהן - בסך הכל נמצא שהנוער נקלט בקטיף יפה".

הצלחה למבצע הראל

"השבוע, בין 16 ל־21 באפריל, התרחש מבצע הראל, ששני יעדיו היו העברת שיירות מזון ואספקה לירושלים הנצורה והעלאת כוחות פלמ"ח מן השפלה אל סמוך לעיר.

"המבצע היה כהמשך למבצע נחשון, ובמסגרתו הועברו לעיר, בשלוש שיירות, יותר מ־600 משאיות, שיירה אחת היתה באורך של לא פחות מעשרה ק"מ!

"תוצאה אחרת, ארגונית, של המבצע, היא התגבשותם של גדודי הפלמ"ח אשר פעלו בדרך לירושלים לחטיבה, היא חטיבת הראל, שהוקמה באופן רשמי השבוע, ב־16 באפריל". ("דבר")

הותקפה רכבת בריטית

"האצ"ל תקף השבוע רכבת צבאית בריטית שהובילה תחמושת ופגזים למשולש הערבי.

"היחידות הבריטיות שבקרונות המשוריינים נכנעו ללא קרב, ואלפי פגזי מרגמות נלקחו על ידי הלוחמים העבריים ושימשו כמעט מייד תחמושת עבור כוחותינו לצורך הפגזת יפו, סלמה, אבו כביר ועוד.

"פעילות אחרת של לוחמי האצ"ל - ניסיון של שוד בנק ברקליס בתל אביב - כשלה, והתוקפים נסוגו מהמקום.

"במקביל, הבריטים פינו השבוע את מחנה תל ליטוינסקי, שנכבש מיידית על ידי כוחות ההגנה". ("דבר")

ערביי טבריה בורחים

"בצפון הארץ שוחררה העיר טבריה, כוחות ההגנה השתלטו על העיר, שרוב ערבייה ברחו. בעיר הוקם שלטון יהודי.

"באירוע אחר בצפון העבירו השבוע הכוחות הבריטיים לידי הערבים את מצודת נבי יושע, השוכנת במיקום אסטרטגי מאין כמוהו שחולש משפת מצוק בהרי נפתלי, בגובה 300 מ', על עמק החולה והכביש המוביל ליישובי אצבע הגליל.

"שתי תקיפות של כוחות הפלמ"ח שנערכו השבוע ב־15 וב־20 באפריל, במגמה לכבוש את המצודה, כשלו, ולכוחותינו 26 הרוגים.

"בעמק יזרעאל כבשו כוחות ההגנה את שתי המושבות הטמפלריות הסמוכות לנצרת - ולדהיים ובית לחם. בחיפוש ראשון שבוצע על ידי הלוחמים בבתי הגרמנים בוולדהיים נמצאו תעודות וסמלים נאציים". ("דבר")