הם הכירו לראשונה כשעודד שירת עם בנה, אוריאל, בסיירת גולני. היא, מרים, היתה מבחינתו אמו של מי שהפך בטירונות ובקורס לחברו הטוב ביותר, והוא היה בעיניה הקיבוצניק שהתחבר עם בנה. לפני שאוריאל נהרג, מרים פרץ ועודד בשן נפגשו פעמים ספורות. פגישות חטופות, לא כאלה שמשאירות חותם מיוחד. הקשר השתנה רק לאחר שאוריאל נהרג, קיבל תפנית והעמיק עוד יותר לאחר מותו של אלירז.
עודד ואוריאל הכירו בטירונות של הסיירת, עשו את המסלול והלכו יחד לקורס קצינים. כשסיימו, הפך אוריאל למפקד בגדוד 51 של גולני ואילו עודד הפך למפקד של טירונים בסיירת גולני. אחד הטירונים שלו היה אלירז - אחיו של אוריאל. בפגישה עם עודד לפני כמה ימים, מספרת מרים כי אף על פי שחברו הטוב היה מפקדו של אחיו הצעיר, אוריאל מעולם לא ביקש מעודד לעשות לו הנחות.
מרים מספרת כי לפעמים הייתה שומעת קטעי שיחה בין אוריאל לעודד שבהם הוא דרבן אותו דווקא להקשות על אחיו. "איזה חנטריש הוא היה. למה הוא לא דאג לאחיו", היא אומרת בחיוך לעודד בפגישה שנערכה ביניהם לפני מספר ימים.
כשאוריאל נפל בלבנון בשנת 98', היה זה עודד שעליו הוטל לספר על כך לאלירז, הפקוד שלו. "אמרתי לו, אוריאל נהרג. ככה. אלירז נתן באותו רגע צעקת כאב שחרוטה לי בזיכרון ושלוש שניות אחרי זה הוא אמר, אני צריך עכשיו להיות חזק בשביל המשפחה'", מספר עודד, ומרים אומרת מיד: "אני שומעת את הצעקה הזאת. זו צעקה שלא נשמעת. תמיד שומעים רק את הצעקה של ההורים ומה עם האחים"?.
היא מדברת בפתיחות על אוריאל ואלירז, על המורשת שלהם, על הזיכרונות ועל החיסרון העצום. רק כשהיא מדברת על הסבל של ילדיה, שני אחיהם ובתה, וחושבת על הרגעים הקשים שהם עברו, קולה נחנק ודמעות עולות בעיניה. היא זוכרת היטב את אותם רגעים איומים שבהם הודיעו לה על מותם של שני בניה. "בשתיים וחצי בלילה הודיעו לי על אוריאל ונתתי צעקה. אליעזר בעלי והילדים יצאו מהחדרים ושאלו מה קרה ולא הייתי מסוגלת לומר להם שאוריאל נהרג. אחר כך חשבתי כל הזמן על אלירז. איפה הוא, מה יהיה איתו ואיך הוא יקבל את זה. אני זוכרת את הכניסה שלו לבית. זה היה זוועה. זו תמונה שלא מרפה ממני. קודם כל הבגדים שלו היו מלוכלכים כי הם היו בניווט. אני לא אשכח לעולם איך הוא נכנס לבית עם קריעה גדולה בחולצה. ראיתי את הפנים שלו.
הלוויתו של רס"ן אלירז פרץ ז"ל // צילום: יואב ארי
הוא צעק צעקה, 'אחי, אחי שלי'. שנים אני חושבת שאחי זה יותר כואב מבני. כי לא רואים את האחים האלה. שומעים על ההורים, אבל אח זה אח. וכעבור 12 שנה אותה תמונה. כאילו מישהו סידר לי תסריט. הפעם בת אל הייתה חיילת. כשאוריאל נהרג היא הייתה בת שמונה, היא לא זוכרת ממנו הרבה. עם אלירז הקשר היה אחר. היא התייעצה איתו על כל דבר. ואז הביאו אותה הביתה והיא נכנסה כמו אלירז בשעתו, עמדה בדלת וצעקה, 'אחי'. וחזרתי מיד אחורה. הרגשתי שאני בסרט".
היא פונה לעודד, ושואלת אותו על הרגעים שבהם סיפר לאלירז על מותו של אחיו. "איך עושים את זה?" ועודד עונה לה: "זה היה מאוד קשה. היה את הבום הראשוני כשסיפרו לי. כי זה אוריאל וזה חבר, ושנייה אחרי זה חשבתי על אלירז, וצריך לספר לו. אתה שם את הכל בצד כי יש משימה. והמשימה היא להודיע לאלירז. זה מאוד קשה". רק ארבע שנים מאוחר יותר, במסע לפולין, הרשה לעצמו להתפרק. שם, במחנה ההשמדה, נזכר באוריאל ובאלירז ופרץ בפעם הראשונה בבכי. "הוא התקשר אלי מפולין וסיפר לי על התחושות שלו. זו היתה שיחה מאוד מרגשת", נזכרת מרים.
אוריאל נהרג לפני עשרים שנה כמעט ואלירז לפני כשמונה שנים. ואף על פי כן הקשר עם עודד ועם שאר החברים של אוריאל מהסיירת לא דועך. ביום העצמאות תקבל מרים את פרס ישראל על מפעל חיים בגין פעילותה להנצחת המורשת היהודית והציונית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו