גם היום, כבכל שנה בערב יום הזיכרון, אני נזכר בהם. חבריי מפלוגה ה' בגדוד 890 של הצנחנים, שנפלו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים ובמבצעים ואירועים ביטחוניים אחרים. בכל שנה ביום הזה אני מסתכל על תמונת המחזור שלנו מסוף קורס מ"כים משנת 1964; בצעירים שחלקם לא זכו להקים משפחות, להוליד ילדים, ליהנות מהחיים ולזכות לנכדים. בכל שנה בתאריך הזה אני נוהג לפקוד את בית העלמין בצבאי בהר הרצל, כדי להתייחד עם זכרם של אלה שטמונים בו.
היום, כשחלפו יותר מיובל שנים, אני מתבונן בתמונת המחזור ורואה את החיוך הילדותי של נתן שכטר, את המבט הרציני של בארי חזק, את הפנים היפים של יצחק גרוס, את הקלסתר הקשוח של עודד שכנאי והמבט המבויש משהו של נעים לוסיאן, ונזכר בצחוקם המתגלגל, בבדיחות שסיפרו ובתפקודם כלוחמים בקרבות ובאימונים המפרכים.
כרבע מתוך 69 החיילים שסיימו את קורס מ"כים בפלוגה של גיורא חייקה כבר אינם אתנו. כל אחד מהם עולם ומלואו, ולכל אחד מהם סיפור אישי מעניין.
למשל נתן שכטר מהרצליה, שלאחר שחרורו נסע ללמוד רפואה בבולוניה שבאיטליה, אך כששמע ערב מלחמת ששת הימים על סגירת מיצרי טיראן, חזר לארץ, הצטרף לחבריו הצנחנים כחובש פלוגתי ומצא את מותו ליד מוזיאון רוקפלר כשטיפל בפצועים; או את עופר פניגר מקיבוץ גבעת חיים, שהיה המ"מ שלנו - גבוה, חסון, ספורטאי מצטיין, שנפל במלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת; דמות מרתקת היתה זו של בארי חזק מקיבוץ אפיקים, בלונדיני גבה קומה, שמייד אחרי הטירונות נבחר לייצג את הצנחנים במשלחת צה"ל לצעדה בהולנד. הוא כתב שירים (כמו אחיו, המשורר יחיאל חזק) ונהרג ממערב לתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים; או אביהו פלד מקבוצת כנרת, שתמיד חיוך היה נסוך על פניו ונחשב לחייל לדוגמה שמוכן תמיד להתנדב לכל משימה, ונפל אף הוא במוזיאון רוקפלר מאש צלפים.
במפגשים שאנו מקיימים מעת לעת, חיילי פלוגה ה' ומפקדיה ששפר גורלם ונותרו בחיים, ושהספיקו להקים משפחות, לקדם את הקריירה האישית ולהזדקן, אנחנו מעלים נשכחות מההווי המיוחד של הפלוגה שלנו, שכונתה פלוגת "הבתים" (כי מרביתם היו בחורים גבוהים ותמירים), ובחוויות המשותפות שהיו לנו. אנחנו כואבים את העובדה שרבים מחברינו הטובים, שנשארו צעירים ויפים, לא זכו לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו