בשפך הירדן הדרומי, שבמורדו שוכנת חורשת האיקליפטוס המפורסמת של נעמי שמר, נראה כי מאום לא השתנה ב־60 השנים האחרונות. תחנת השיטור הימי של הכנרת ממשיכה למגנט אליה את השקט הממכר של גדות הנחל. עצי האיקליפטוס הסמוכים לסכר דגניה שופכים את צילם על הגשר ועל הסירות המשרתות את שוטריה. רק האנדרטה, המסתתרת בצידה של חצר התחנה הסגורה לציבור הרחב, נותרה כעדות אילמת לימים רחוקים ונשכחים, סוערים ומסוכנים יותר שידע האגם הלאומי.
"השיטור הימי של היום הוא יותר עם אוריינטציה תיירותית כמשטרה קלאסית, כי אחרי מלחמת ששת הימים הגבול עם סוריה התרחק. אבל התוספת הקרבית הזאת בהחלט מוסיפה לנו גאווה גדולה", אומר יחיאל לנקרי, סגן מפקד השיטור הימי של הכנרת.
מוטי אסיאג (64) יושב לצידו של לנקרי על מרפסת השיטור הימי על גדת הירדן, ומקשיב לו בחיוך הטומן בחובו גאווה ולא מעט עצב. שמו של אביו, אורי אסיאג ז"ל שהיה בן 30 במותו, חקוק על האנדרטה. לצידו חקוקים גם שמותיהם של שלושת חבריו ליחידה שנפלו עימו במארס 1956, בתקרית הביטחונית החמורה ביותר שאירעה בכנרת מאז קום המדינה ועד מלחמת ששת הימים: גרשון סימון שנותר בן 19, יצחק מורנו שהיה בן 20 במותו ומחלוף שלוש שנהרג בגיל 23.
"הייתי רק בן שנתיים כשאבא נהרג. אחותי הגדולה היתה בת חמש ואמי היתה בחודש הראשון להריונה. אז היא עוד לא ידעה שהיא נושאת תינוק ברחמה, אז בוודאי גם אבא לא זכה לדעת זאת לפני שנהרג", מספר אסיאג. "אני לא זוכר כלום, אבל אנחנו גרנו בטבריה ואמא ז"ל סיפרה שכשהאסון קרה היא לא ידעה כלום. כל האנשים מסביבה הבינו שאבא נעדר. היא לא הבינה למה כולם מסתכלים עליה ברחוב, עד שהגיעה אלינו המשטרה ובישרה לה על האסון".
אסיאג נפל בעת שירותו ביחידת "משמר ים כנרת" או בשמה הרשמי "פלגה 766". היחידה פעלה באגם מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים ומטרתה היתה לאבטח את הדיג הישראלי בכנרת מפני ירי הסורים ולשמור על הריבונות הישראלית באגם. במרבית שנות קיומה היחידה היתה שייכת לחיל הים, אך הוצגה כיחידה של משטרת ישראל ופעלה במדי משמר הגבול בשל העובדה שהאגם היה שטח מפורז האוסר נוכחות צבאית בתחומו.
הגבול בין ישראל לסוריה עבר אז במרחק של 10 מטרים מזרחה מקו המים בחופיה הצפון־מזרחיים של הכנרת. חופים אלה נחשבו לשדות הדיג הפוריים ביותר בשל ריבוי שפכי הנחלים שהתנקזו לאגם מהגולן ומהגליל העליון ומכאן הם משכו אליהם את הדייגים. בשנות החמישים הקימו הסורים בחופים אלה מוצבים, מחנות צבאיים וכפרים לחיילים במטרה לצמצם את הריבונות הישראלית בכנרת. הם מנעו ירידה של דייגים לחוף, גנבו רשתות עם שלל הדיג ולעיתים תכופות פתחו באש על הדייגים הישראלים שדגו בקרבת החופים.
הלווייתו של אסיאג בטבריה, 1956
בשנים 1955-1956 תופעלה היחידה על ידי המשטרה, והיא עברה לשליטה מלאה של חיל הים לאחר התקרית החמורה של רצח ארבעת שוטרי משמר הגבול, ובהם אורי אסיאג ז"ל. האירוע החל בלילה שבין 3 ל־4 במארס 1956. סירת משטרה ישראלית שאבטחה דייגים בצפון הכנרת עלתה על שרטון סמוך לשפך נחל הזכי שבצפון־מזרח האגם. סירה נוספת שהיתה באזור ניסתה לחלץ את הסירה התקועה. הסורים הבחינו במתרחש ופתחו באש לעבר הסירות. ניסיון החילוץ לא הצליח והספינה המחלצת עזבה את המקום כשעל סיפונה אנשי הסירה התקועה.
"בהמשך היום תיאמה ישראל את חילוץ הסירה התקועה באמצעות משקיפי האו"ם", מספר אסיאג. "לאחר שהתקבל אישור סורי, יצא בשעות הבוקר כוח חילוץ למקום. צוות סירת החילוץ שהיתה אמורה לגרור את הסירה התקועה כלל את אבא שלי וחבריו, השוטרים גרשון סימון, יצחק מורנו ומחלוף שלוש".
צוות החילוץ ירד למים כדי לקשור את הסירה התקועה לכבל גרירה, אולם בשעה 9:30 פתחו הסורים באש כבדה על השוטרים ופגעו בארבעתם. לאחר מכן עלו הסורים על שתי הסירות, בזזו והשמידו את תכולתן וגררו את סירת החילוץ לשפך הירדן. במשך היום מנעו הסורים ניסיונות חילוץ של הנפגעים והסירות, ולא נענו לפניות של משקיפי האו"ם בעניין זה. רק לאחר אולטימטום ישראלי, שכלל איום בפעולה נמרצת לחילוץ הנפגעים, נאותו הסורים לשתף פעולה והחזירו את גופותיהם של סימון ומורנו ואפשרו את חילוץ הסירות.
למחרת נערכו סריקות אחרי שני הנעדרים ובסמוך לשעה 9:00 מסרו הסורים כי הם מצאו את אחת הגופות ומשו אותה מהמים. סירה ישראלית שהתקרבה לחוף מצאה את גופתו של אורי אסיאג ז"ל. יומיים אחר כך מסרו הסורים שהם מצאו את גופת הנעדר הרביעי צפה על פני המים באזור התקרית. בשעות הצהריים של אותו יום נמסרה הגופה לישראל בחוף המזרחי של הכנרת באמצעות משקיפי האו"ם.
כבר ביום התקרית הגישה המשלחת הישראלית ליו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית־סורית באו"ם תלונה על ההפרה הסורית של הסכמי שביתת הנשק. ממצאי התחקיר על התקרית העלו אף הן סתירות רבות בגרסה שמסרו הסורים. "גרסת הסורים היתה כי הסירות הותקפו על ידי הכפריים במזרח הכנרת שנבהלו מהתקרבות סירות המשטרה. לגבי שני הנעדרים טענו הסורים כי הם נפגעו ונראו קופצים למים ולא ידוע דבר על גורלם", נכתב בתחקיר. "אלא שבדיקה פתולוגית של הגופות גילתה ממצאים של פגיעה מטווח קרוב וסימני התעללות. ככל הנראה, נתפסו הארבעה על ידי הסורים כשהם פצועים ועדיין בחיים, ונרצחו לאחר מכן. חיזוק להנחה זו אפשר למצוא בממצאים הפתולוגיים, בכך שהסורים 'הצליחו' למצוא את הגופות במקום שבו נכשלו הישראלים ומשקיפי האו"ם שערכו סריקות יסודיות וכן בעובדה שבגופות שני הנעדרים לא נמצאו סימנים המעידים על שהייה ממושכת במים".
משפחת אסיאג מתכנסת באבלה. האישה, הבת הבכורה, הבן שהיה רק בן שנתיים והעובר ברחם - הבת שאביה מעולם לא הכירה ולא הספיק אפילו לדעת על קיומה. "בשעה 15:00 מלווה טבריה את ארונו של אורי אסיאג בן ה־30, הקורבן השלישי של הרצח הסורי", נכתב בכתבת השער של מוסף סוף השבוע של עיתון "דבר", שיצא לאור במארס 1956. "בראש מסע ההלוויה צועד משמר כבוד של אנשי משמר הגבול - חברי הנרצח. החנויות בעיר נסגרו, והמונים מתקהלים ברחוב הראשי, שדרכו עוברת ההלוויה אל בית העלמין".
ב־1950, שש שנים לפני שנרצח בידי הסורים במסגרת שירותו ב"משמר ים כנרת", עלה אורי אסיאג ז"ל לישראל. אסיאג נולד ב־1926 בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה אמידה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפטר אביו בפתאומיות והותיר אלמנה ושני ילדים יתומים. המשפחה נקלעה לקשיים כלכליים ואסיאג יצא לעבוד כדי לפרנס את אמו ואחותו הקטנה שנפטרה אף היא ממחלת השחפת שש שנים אחרי אביהם (ב־1945).
"אמו שמרה והגנה עליו בחירוף נפש", מספר פימה יוסף, חבר ילדותו, על האם שבחרה להישאר עד יום מותה (1970) במרוקו. אבל אורי התעניין בציונות, למד עברית ובשנת 1948 הצטרף לתנועת "הבונים" וגייס צעירים לעלייה לארץ ישראל. ב־1949 יצא להכשרה בטולוז שבצרפת, שם הכיר את חברתו אסתר, ועם הגרעין שלהם עברו הכשרה חקלאית לקראת הצטרפותם לקיבוץ עין גב, שאז ישב על הגבול שבין ישראל לסוריה, על חופה המזרחי של הכנרת.
"בניגוד לאחרים, אורי אהב את נוף הכנרת, ביקש וקיבל לעבוד בלילות בספינת דיג ואף התנדב כשוטר עם אחרים במשטרת צמח. הוא השתתף בסיורים בג'יפ לאורך השטח המפורז בכפרים הנטושים על שפת הכנרת המזרחית", מציין יוסף.
בעין גב נישאו אורי ואסתר ואחרי שסיים את שירותו הצבאי בנח"ל, חבקו כבר בני הזוג בת ובן ואורי חזר לעסוק בדיג. "העבודה היתה מפרכת, אולם אורי היה גאה לעבוד בענף זה, למרות הסיכונים: הסורים לחמו אז בדייגנו, ירו על סירותינו ואף גבו קורבנות בנפש", אומרים טיטו בן שטרית, חיים ברוש וברמי לוגסי, חבריו מעין גב. "אולם זה לא הרתיע את אורי. ככל דייגינו הוא דבק במטרה לעמוד ולהוכיח שלא נוותר על ריבונותנו בכנרת".
משפחת אסיאג עזבה את קיבוץ עין גב ב־1955 ועברה להתגורר בחוף ממול, בטבריה. ההחלטה של השניים נבעה משילוב בין הלחץ של אם לעבור לעיר לבין הרצון של האב להתגייס ל"משמר ים כנרת", כדי להגן על חבריו הדייגים. "כשהוא עזב את הקיבוץ הוא ראה את עצמו חוזר כדי לשמור על החברים שלו", אומר מוטי אסיאג. חיזוק לכך נתנו גם חבריו לקיבוץ בדברים שנשאו בערב שערכו לזכרו בקיבוץ במלאות 50 שנה לנפילתו, "חוסר היכולת להשיב לאויבינו באש גרם לאורי מפח נפש", סיפרו החברים, "עד שקם יום אחד, עזב את הקיבוץ והתגייס למשמר החופים כדי להגן על הדייגים".
לראשונה מאז שעלה לישראל, הגיעה אמו לביקור בארץ כדי להשתתף בהלווייתו שנערכה במארס 1956, שש שנים בלבד אחרי שעלה ממרוקו. "סבתא, אמא של אבא, נשארה לחיות במרוקו ואחרי שהיא התאלמנה ושכלה את בתה, היא התחתנה שוב. בארץ היא ביקרה פעמיים. בהלוויה של אבא שהיתה ב־1956 וב־1969, אז הייתי כבר נער ואת הביקור הזה אני זוכר", מספר מוטי. "היה הרבה מתח בין המשפחה של אבא לבין אמא. אני חושב שהמתח נבע מכך שאולי האשימו את אמא שלי בזה שהם עזבו את הקיבוץ ושבגלל זה אבא התגייס למג"ב ונהרג".
שלוש שנים אחרי נפילתו של אסיאג ז"ל, עברה אשתו אסתר עם שלושת ילדיהם לראשון לציון, שם מתגוררת משפחתה. אסתר עבדה כעוזרת גננת ועד יום מותה לא התחתנה שוב. ב־1984, ביום שבו התקיים טקס ברית המילה לנכדה אורי הקרוי על שם בעלה המנוח, נפטרה אסתר והיא רק בת 58. "אני חושב שבסוף הצער על מותו של אבא הרג אותה. כל החיים היא חיה עם רגשות אשם על זה שהיא בעצם יזמה את המעבר מהקיבוץ לעיר, לטבריה. זה כנראה רדף אותה כל החיים".
לפני כ־15 שנים החלה מסורת בתחנת השיטור הימי: מדי יום זיכרון לחללי מערכות ישראל מזמינים אנשי השיטור הימי את המשפחות השכולות לקיים טקס זיכרון באנדרטה לזכר השוטרים. "אני מכיר את הסיפור של האנדרטה מאז שהייתי ילד קטן. היא הוקמה בשנות ה־70, כשאבא שלי שירת בשיטור הימי 30 שנה", משחזר יוחאי לנקרי, סגן מפקד השיטור הימי. "אבל אף פעם לא התעמקתי בסיפור האישי של כל שוטר ששמו ותמונתו חקוקים על האנדרטה. אני חושב שנחשפתי לסיפור המלא והמדויק רק אחרי שמוטי נכנס לתמונה והציב לנו אותו מול העיניים כשהתחלנו לקיים כאן מדי שנה טקס זיכרון לשוטרים שנפלו".
לנקרי מספר כי מעטים נחשפים לאנדרטה ולסיפור שעומד מאחוריה, מאחר שהיא מוצבת בתוך חצר השיטור הימי הסגור לציבור הרחב. "אי אפשר להתיר לכל אדם להיכנס לפה, אבל לפעמים אנחנו חוטאים, משאירים את השער פתוח ומטיילים שחלקם חולפים בשביל ישראל שעובר כאן נכנסים למקום", מוסיף לנקרי. "כשזה קורה אני תמיד מראה להם בצורה יפה את השער החוצה. אבל אני לא מצליח לעשות את זה כשאני רואה שמטיילים עומדים מול האנדרטה וקוראים את סיפור המעשה מלוח הבזלת. אז אני עושה 'אחורה פנה', מחכה כמה דקות ורק אז אני מבקש מהם לצאת. אבל לא לפני שאני נותן להם לקרוא ולהיחשף לסיפורים המיוחדים של היחידה הזאת".
באופן סמלי, דווקא בימים אלו אסיאג סוגר מעגל: השבוע הוא מסיים את תפקידו כמנהל מחוז חיפה והצפון באגף השיקום של משרד הביטחון. האגף שאותו הכיר מאז שהוא זוכר את עצמו, מאז שהפך בעצמו ליתום מערכות ישראל. "באחד הימים הגיעה אלי אלמנה של סגן אלוף עם בנה הקטן. הוא בא אלי והתיישב לי על הרגליים", מספר מוטי. "הוא היה כמו תמונת המראה שלי כילד בן 4: ראיתי אותי מגיע עם אמי כילד, כדי לקבל סיוע מאגף השיקום של משרד הביטחון ברחוב יהודה הימית ביפו". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו