בסבוסה די! תפסיקו כבר את הקריוקי

זה היה ערביום העצמאות, השעה שלוש בלילה וסחבק כבר לא ילדה. הגעתי הביתה מהחגיגות בכוחות אחרונים, מעולפת מהצעדה ברחובות ומתה לישון. אחרי ששטפתי את השיער משאריות צמר גפן מתוק וחבשתי בוהן פצועה שנדרסה תחת עקב חד, התפניתי להקפיץ שוט של אופטלגין ונכנסתי למיטה.

אממה? בקצה הרחוב מסיבת קריוקי. חפלה של החיים, דרבוקות, בלדות, הכול מהכול. אם אתם תוהים איך בת קול של דרבוקה מגיעה עד אליי למיטה, ובכן, כנראה שהוצמדה לה וואחד הגברה. ואני כל כך עייפה, מתוסכלת ובוהה בתקרה, ביום העצמאות מותר על פי חוק להשמיע מוזיקה בכל שעה, אז נותר לי רק להתפלל שינמיכו טיפה.

היה שם אחד ששר את כל השירים. מדי פעם פירגן לחבר באיזה משפט, אבל בגדול לא שיחרר מהמיקרופון לשנייה. הוא אמנם נשמע כמו גילי ילד הפלא בעיצומו של הזיוף הצורם בשיר "דרך המלך", אבל זה לא הפריע למשתתפים לתת לו את כל הבמה. התעייפו ממנו או שאיבדו את שיקול הדעת בכוס הוודקה האחרונה.

הוא לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותו, אבל יחד עם כל השכונה נאלצתי להקשיב לו במשך שעות, לגבוהים ולנמוכים, לקריאות ה"הופה", לסלסולים המושקעים ואפילו לבדיחות הקטנות בין השירים. אומר זאת כך: בביצועו הבלתי נשכח ל"זיקוקים" של משה פרץ הרגשתי שהוא שר לי מעל מיטתי, שהוא פיזית איתי מתחת לפוך ושהוא מקדיש לי כל מילה. עד אותו הלילה אהבתי את השיר הזה מאוד, תודה רבה.

אני לא בן אדם אלים. חוץ מאחי המעצבן, איש לא חש את נחת זרועי, אבל יסלח לי אלוהים על הדימויים האלימים שעברו לי בראש באותם רגעים. זה לא שפינטזתי על הפעלת כוח סביר, או אלמנט שכיח כמו להוריד לו סטירה - חברים, בדמיוני קשרתי את הבחור לאוטו ועשיתי סיבוב בשכונה.

אבל במציאות מלמלתי בקול חנוק מדמעות "בסבוסה די", עד שכלו כוחותיי, ועם אור ראשון איבדתי הכרה.

ובכל זאת,יום העצמאותהיה מאז ומעולם החג הכי שמח בעבורי. אושר מתפרץ. אהבה עיוורת למדינה שלי, אמיתית ועמוקה. אפילו תופת הקריוקי לא מצליחה להעיב על השמחה, תמיד זוכרת שיש פה הרבה-הרבה יותר טוב מרע.

אז מזל טוב יפה שלי, ויום מולדת שמח, תקבלי ברכה מסודרת בטור הבא.