"הגשמתי חלום ילדות. תמיד רציתי להיות חלק מהליגה הטובה בעולם"

החוויה שלי עם קליבלנד התחילה בראיון העבודה לתפקיד המאמן, שבו ישבתי שעות על גבי שעות מול שבעה אנשים. זה היה ביוני 2014, מייד אחרי הזכייה עם מכבי ת"א בגביע אירופה וכמה ימים אחרי הזכייה עם מכבי באליפות בישראל. קליבלנד היתה אז קבוצה שלא הצליחה, ואני חושב שהם ראו בי מישהו שיכול לשנות בצורה דרסטית את כל המוסכמות, את כל הדברים והתבניות המקובלות שלא עבדו.

אני זוכר שהתקשרתי לסטיב קר, המאמן של גולדן סטייט, ועדכנתי אותו, כי כבר הייתי סגור שם בתור העוזר שלו. שאלתי אותו מה הוא חושב, ואם כדאי לי לעשות את הראיון. הוא אמר לי שאלך. הוא לבטח לא חשב אז שאקבל את התפקיד.

48 שעות אחרי הראיון, הסוכן שלי התקשר ואמר שרוצים להיכנס איתי למו"מ. זאת היתה שמחה אמיתית. התקשרתי למשפחה ולחברים שלי. אחרי שקיבלתי את הג'וב, הרגשתי שהגשמתי חלום ילדות. כילד שגדל בארה"ב ושיחק כדורסל, תמיד רציתי להיות חלק מהדבר הגדול בעולם, מהליגה הטובה בעולם. 

מייד גם חשבתי הלאה. ככה זה אצלי, אני תמיד מסתכל קדימה. הבנתי איזו אחריות גדולה מונחת לי על הכתפיים, והתחלתי לחשוב ולתכנן את הצעדים הבאים, את העבודה שמצפה לי. המחשבה היתה לבנות קבוצה שתצא לדרך חדשה, ולהגיע בתוך שנה־שנתיים לפלייאוף. קליבלנד היתה אז קבוצת תחתית.

אבל אז הכל השתנה. לברון ג'יימס, השחקן הטוב בעולם, הגיע לקבוצה. זה לא היה על השולחן כשחתמתי, אבל לבטח לא התנגדתי לזה. אין מאמן בעולם שלא היה רוצה לאמן שחקן כזה, עם היכולות המדהימות שלו והווינריות שלו. וזה גם מאתגר מאוד.

האגו שלו הוא גם חלק מהעניין. לברון לא היה רק השחקן הטוב בעולם, הוא גם היה הגורם הכי משמעותי בכל העסק הזה שנקרא NBA מול המדיה ומול כל התעשייה סביב המשחק, שחשובה לא פחות מהמשחק עצמו.

עוד לא היתה לי הזכות להתנהל עם אגו גדול ב־NBA, וזה בהחלט פגע במעמד שלי מול לברון. זה חלק מהחיים, מהחוויה. אני לא יכול להתחרט על זה, וברור שאני לא כל כך מבסוט מאיך שזה נגמר. אבל ניפחו את זה, עשו מזה רעש תקשורתי גדול יותר ממה שהיה באמת. לא היו לי סיוטים בגלל היחסים שלי עם לברון. 

למרות הכל, הגענו לגמר ה־NBA בשנת 2015, אחרי שניצחנו בגמר המזרח. זאת היתה חוויה אדירה, מרגשת. אמנם בסופו של דבר הפסדנו בסדרה, אבל עשינו דברים מיוחדים.

כל מה שתכננתי לפני תחילת העונה השתנה. נכנסתי למוד של איך לנצח משחקים בצורה מיידית, והפכתי לאדמיניסטרטור במקום להיות מאמן. זאת היתה הטעות שלי. לא נכשלתי בעבודתי, נכשלתי בשמירה על הדרך. התנהלתי לא נכון, נגד העקרונות שלי, נגד הדברים שאני מאמין בהם. התמקדתי רק באיך לעזור לקבוצה לנצח בצורה מיידית.

הופתעתי מהפיטורים שלי מהקבוצה, ונפגעתי. אני בן אדם. גם למאמן כדורסל יש רגשות. במשך חודשים הייתי בדאון. לא הרגשתי הקלה על כך שיצאתי לכאורה מהמאבקים ומכל מה שהיה סביבי. עבורי עדיף למות בשדה הקרב מאשר להתפנות למנוחה. אבל המשפחה והחברים עזרו לי להתמודד.

שלושה דברים מאוד משמעותיים קרו לי באותה עונה. ראשית - עצם ההגעה ל־NBA. תחשבו על ילד שגדל בארה"ב, ואחר כך שיחק כדורסל כל חייו. מי שליוו אותי מקרוב באותה שנה היו שני חברים שלי מגיל 5, שכל השנים שמרו איתי על חברות קרובה, וגם המאמן שלי בתיכון, שהיה המודל שלי לחיקוי. 

שנית - עצם ההשתתפות בסדרת הגמר, אחרי שנה קשה, פנטסטית, שבה הייתי צריך ללמוד את כל התנ"ך של הליגה הטובה בעולם תוך כדי ריצה מטורפת. זאת היתה חוויה מאתגרת ומשהו שאקח איתי לכל החיים.

ולבסוף - הפגישה המרגשת שהיתה לי עם ביל ראסל האגדי, הסנטר של בוסטון סלטיקס ואליל נעוריי. הוא בא למשחק האחרון בסדרת הגמר, ואחרי שהפסדנו, פגשתי אותו בהתרגשות אדירה. כל החיים חיכיתי לזה, וגם אמרתי לו את זה.

אני רוצה לנסות עוד פעם אחת את ה־NBA. לכן לא התחייבתי לחוזים ארוכי טווח למכבי או לקבוצות אחרות שהציעו לי לאמן. החודש יתחילו הראיונות.

אני רק יכול להודות על הקריירה המדהימה שעשיתי עד כה, על שלל המקומות והחוויות שעברתי. בעיניי, התרומה הכי גדולה שלי לספורט הישראלי היא המחויבות שלי למצוינות. אני גם מקווה שההתנהלות שלי כאדם וכספורטאי תישאר חלק מהמורשת שלי.

•  •  •

דיוויד בלאט (58) נולד וגדל בארה"ב. ב־1981, לאחר שזכה עם נבחרת ארה"ב במדליית זהב במכביה, החליט לעלות לישראל ולהמשיך את הקריירה בארץ. אימן קבוצות רבות באירופה, וגם את נבחרת רוסיה בשנים 2006-2012 - שאיתה זכה באליפות אירופה ובמדליית ארד באולימפיאדת לונדון. כמאמן מכבי תל אביב זכה בגביע היורוליג (2014), באליפות הליגה האדריאטית, ובישראל בחמש אליפויות ובשישה גביעי מדינה. 

ב־2014 החל לאמן את קליבלנד קאבלירס והגיע איתה לסדרת הגמר. בעונה שאחריה פוטר. כיום מאמן את קבוצת דרושפאקה הטורקית והעפיל איתה לגמר היורוקאפ. בנו, תמיר, משחק בהפועל חולון ובנבחרת ישראל.