"חלק מהשירים נולדו בשמחה, אחרים בחבלי לידה קשים"

סבתא שלי היתה זו שדאגה שיגיע פסנתר לקיבוץ כנרת. הוא הוצב בצריף הילדים, ומדי בוקר היא היתה מעירה את בתה נעמי, שהיתה בת 6, ולוקחת אותה להתאמן לפני הלימודים. סבתא וסבא שלי קיוו שהיא תתפתח להיות מוזיקאית קלאסית, וזו הסיבה שעל שיריה הראשונים היא חתמה בשמות בדויים כמו ש.כרמל או אליפז. היא פחדה לאכזב אותם, ומה יגידו בקיבוץ על זה שהיא כותבת פזמונים ולא סימפוניות. 

מהרגע הראשון היא נחשבה לכישרון בלתי רגיל. כשנולדתי, ב־1956, אבא שלי, גדעון שמר, יזם וגם ביים את ההצגה "חמש חמש". אמא, שכתבה להצגה מילים ללחנים של יוחנן זראי, העזה לחתום בשמה המלא, נעמי שמר. היא כבר השלימה עם כך שגם אם הוריה לא מרוצים, זה ייעודה האמיתי, ואולי אפשר אפילו להתפרנס מפזמונים.

למרות ההצלחה, המצב הכלכלי בבית לא היה טוב באותן שנים. אבל גם כשלא היה כלום, תמיד היה פסנתר שחור מתוצרת "זיילר", שנדד איתנו מדירה לדירה. אני זוכרת את אמא הרבה ליד הפסנתר או ליד שולחן הכתיבה. היא היתה מתכנסת בתוך עצמה, בתוך השירים, שחלקם נולדו בקלות ובשמחה, ואחרים יצאו אחרי ייסורים וחבלי לידה קשים.

ב־1957, בגיל 28, היתה הפריצה הגדולה שלה, כשכתבה שני שירים מפורסמים ללהקת בצל ירוק. הראשון הוא "נועה", ששרה נחמה הנדל. בשיר הזה אמא שלי למעשה מנבאת את המשך חייה. נועה, שעליה מסופר בשיר, "נולדה בשדה בין דשא לאבן", בדיוק כמו אמא, ילידת כנרת. וגם היא הרחיקה נדוד, כתבה אלף שירים, עד שבסוף חזרה להיקבר בין דשא לאבן.

אבל השיר לא התקבל על ידי הקהל, עד שהוחלט להפסיק לשיר אותו בהופעות. רק בשנות ה־70, כשאריק לביא חידש אותו, הוא חזר לתודעה והתפרסם.

השיר השני שהיא כתבה באותה שנה היה "זַמר נודד", שמוכר בזכות המילים "הדרך ארוכה היא ורבה". זה שיר על זמר שאין לו בית, והוא כלל לא צריך בית, כל עוד יש קהל שעונה לו כמו הד. יש במילים חלק מאוד משמעותי מהאמת הפנימית של אמא: "איני רוצה לי בית עם שדה ירוק / כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק / קולי ישיר, קולי ישיר / אבל אתם לו הד".

השיר הזה הפך מייד ללהיט. חיים טופול תמיד סיפר שכאשר היה הולך ברחוב, היה שומע אותו מכל חלון. עם השנים הוא הפך לשיר לכת, שמושר במהלך צעידות. 

עד שאמא התחתנה עם מרדכי הורוביץ והתיישבה בתל אביב, לא היתה לה בעיה לעבור דירה מדי שנתיים. נדדנו המון גם לחו"ל, וכילדה לא רוויתי נחת, אבל זאת היתה היא. צוענייה בנשמתה. הגמול הכי חשוב בעיניה היה בהופעות, כשאנשים שרו איתה את שיריה.

ההצלחה גם עזרה לה לקבל את הערכת הוריה. אמא שלה היתה אישה מאוד תקיפה, ואביה דווקא היה העדין והרך. כשהיא התחילה להתפרנס מהמוזיקה, ויש לכך עדות במכתבים ששלחה להוריה, היא התגאתה בכך שהיא עובדת ומתפרנסת ומכלכלת את בתה. הם היו חלוצים, הקימו קיבוץ והעריכו עבודה.

לאורך השנים היו לי ויכוחים מרים איתה על השקפת עולם. היא היתה בצד הימני ותקפו אותה על זה לא מעט, אבל תמיד האמנתי שזו האמת שלה. העליב אותה שאנשים עם השקפה פוליטית אחרת תקפו את היצירה שלה, במקום את דעותיה.

בסופו של דבר, היא הבינה שהיא לא יכולה באמת להשפיע על המצב - למשל, בעקבות פינוי חבל ימית, כשהיא התנגדה בכל תוקף וכתבה את "אל נא תעקור נטוע", ועוד תחת שלטון ימין עם בגין ואריק שרון, שהיה ידיד קרוב.

אמא שלי קיבלה הערכה עצומה. היא זכתה בפרס ישראל לזמר עברי וחיברה כמות יוצאת דופן של להיטים על־זמניים - מ"ירושלים של זהב" ועד "אל"ף אוהל, בי"ת זה בית". היא מאוד נפעמה מאהבת הקהל, שמרה מכתבים שאנשים שלחו לה ודאגה לענות לכולם. אבל אני לא בטוחה שהיא הפנימה את המעמד של משוררת לאומית. היא אמנם לקחה את עצמה ברצינות, אבל היה לה גם חוש הומור פנטסטי, והיא ידעה לצחוק על עצמה. בשבילי היא תמיד תישאר אמא.

•  •  •

נעמי שמר היא אחת מהפזמונאים המצליחים בתולדות המדינה, כלת פרס ישראל לזמר עברי (1983). נולדה וגדלה בקבוצת כנרת. חיברה מאות שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. החלה להתפרסם בסוף שנות ה־50, כשכתבה להיטים לכל חבורות הזמר והזמרים המבוקשים. היא יצרה שירים ארץ־ישראליים, שירי חגים, שירי אהבה, שירים הומוריסטיים, קלאסיקות לילדים, תרגומים לשירים לועזיים, וגם שירי מחאה פוליטיים. 

ב־1967 כתבה את "ירושלים של זהב", שביצעה שולי נתן, והשיר הפך לסוג של המנון לאומי ונחשב עד היום לאחד השירים הישראליים היפים בכל הזמנים. לאורך השנים נהגה להופיע עם שיריה בפסנתר. נפטרה ב־2004 ממחלת הסרטן, בגיל 73.