"היא היתה לגמרי דיווה, מישהי שכאילו מונח לה כתר על הראש"

לפחות שני דורות של ישראלים נשבו בקסם של יפה ירקוני ונשאו אליה עיניים כאחת הזמרות הכי גדולות בתולדות הזמר העברי ומדינת ישראל. חשוב מאוד להזכיר זאת היום, בתקופה שבה יש נטייה לשכוח את העבר, ודמויות תרבותיות, שפעם הילכו בינינו בשר ודם, הופכות לשמות של רחובות.

יפה אחראית לשורה ארוכה של שירים, שהם נכסים תרבותיים עצומים שלנו. כמובן שירי המלחמה, שתיעדו את תקופת מלחמת העצמאות והפכו לקלאסיקות, כמו "באב אל וואד", "האמיני יום יבוא", "הן אפשר", "יצאנו אט", "דודו", "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", "בערבות הנגב", "הסבתא בנגב" ו"הפינג'אן". אי אפשר לתאר את הזמר העברי בלי השירים האלה, שלכל אחד מהם היתה משמעות מיוחדת, ויפה היתה המבצעת שהכי מזוהה איתם.

יפה, ואמנים מהדור ההוא, ששרו את השירים הללו, חשו תחושת שליחות לשיר אותם. זה זרם להם בדם באופן טבעי, כי כך הרגישו גם מרבית האנשים שחיו אז בארץ - שהם חלק מהמפעל הציוני. השירים האלה נשארו בתודעה לאורך שנים, כי בכל כמה שנים היתה מלחמה, ואז חזרו והשמיעו אותם.

לצד אותם שירים מגויסים, יפה היתה הזמרת הכי מעודכנת לזמנה מבחינה בינלאומית. בזמן שבארץ שרו שירי רועים, היא הקליטה שירים במקצבי ואלס וטנגו וסווינג, באווירה בינלאומית. שירים כמו "אל נא תאמר לי שלום", "עיניים ירוקות", "קרה זה רק הפעם", "חביבי" ו"שחרחורת", ששימשו רקע לריקודים בקהל של בתי הקפה ומקומות הבילוי בתל אביב של שנות ה־50.

בהתחלה הסגנון הזה, של מה שנקרא אז "המוזיקה הסלונית", לא היה פופולרי בארץ, כי רצו רק יצירה ישראלית שקשורה למה שקורה פה. אבל יפה, במו ידיה, הפכה את המוזיקה הסלונית לפופולרית. בתחום הזה היא היתה פורצת דרך, ולמעשה הניחה את היסודות הראשונים למוזיקת הפופ הישראלית.

בכך היא שלטה בשתיים מהמגמות הכי בולטות של הזמר העברי באותם זמנים: מצד אחד - שירי המלחמה והתקומה, ומצד שני - שירי החול והשמחה.

כזמרת נטו, לא היה לה קול ענק, אבל היא ידעה לנצל אותו בצורה מקסימלית והפכה אותו לכרטיס הביקור שלה. בהמשך היא גם הקליטה שירי ילדים נהדרים כמו "עגלה עם סוסה", "דובון יומבו", "לאבא שלי יש סולם", "הדואר בא היום", ועוד רבים. 

בהופעות שלה על הבמה היא היתה פרפורמרית מצוינת, כריזמטית מאוד, שידעה להפנט את הצופים. חיית במה עם אינסטינקטים חזקים, שעלתה במטרה לטרוף את ההופעה. במקור היא היתה רקדנית והיתה לה תנועה מיוחדת על הבמה, ששבתה את לב הקהל. היא ידעה לזוז יפה, ולא היה צריך לביים אותה. היא ידעה לבד מה לעשות - לאן להביט, לאן ללכת, בלי חזרות, אלה דברים שזרמו בעורקיה. תענוג היה להופיע איתה כפרטנר.

לא פחות חשוב - במראה שלה היא היתה דיווה. הלבוש, התכשיטים, האיפור, התסרוקת. תמיד נראתה מוקפדת, עם טעם משובח. מבחינת ההוד וההדר שהקרינה היא היתה לגמרי דיווה, מישהי שכאילו מונח לה כתר על הראש, אבל לא היו לה גינוני כבוד. היא לא היתה סלבריטאית כמו שהסלבז היום תופסים מעצמם. היא לא היתה אישה ראוותנית או גאוותנית ולא הרימה את האף.

כזמרת היא גם ייצגה את המדינה ברחבי העולם ושרה בשלל שפות, אפילו ביפנית. זה היה מאוד חשוב באותה תקופה, שתהיה למדינה הצעירה שגרירה כמוה. היא היתה הרבה יותר בינלאומית לעומת שושנה דמארי, למשל, שהיתה מחוברת יותר לשורשים התימניים והעבריים. התחרות בין שתיהן היתה מלאכותית, בעיקר בתקשורת, לצורכי יחסי ציבור. במציאות זה לא היה נכון. הן היו מיודדות והתארחו זו בביתה של זו.

אני זוכר את יפה כילד קטן, כשהיתה מופיעה עם אבא שלי, סולימאן הגדול, ומצטרפת ל"חבורת האש" שלו בקומזיצים הגדולים, שהיו דרך הבילוי הפופולרית בשנות ה־50 וה־60, וכל הזמרים הגדולים השתתפו בהם.

כשגדלתי והפכתי לזמר היינו מופיעים יחד המון, על במות ובטלוויזיה. הכרנו אישית, הפכנו לחברים קרובים, והתארחתי בביתה פעמים רבות. ככל שהשנים חלפו, כך התקרבנו יותר ויותר. חגגתי איתה בימי הולדת ובאירועים גדולים.

בשנותיה האחרונות היא חשה קצת בדידות, וביקרתי אותה הרבה. היא שיתפה אותי במחשבותיה וסיפרה לי מה היא מרגישה. אני מתגעגע אליה מאוד.

•  •  •

יפה ירקוני היתה מהזמרות החשובות והאהובות בישראל מימי ראשית המדינה. היא החלה לשיר בזמן מלחמת העצמאות ושיריה "באב אל וואד", "הן אפשר", "יצאנו אט", "דודו", "רבותיי ההיסטוריה חוזרת" ו"האמיני יום יבוא" הפכו לסמלי הדור ולחלק מהפסקול הלאומי. 

היא נולדה בת"א בדצמבר 1925 וגדלה ברמת גן. שירתה בהגנה ובחטיבת גבעתי כאלחוטנית. לאחר הקמת המדינה התמחתה כזמרת בשירים סלוניים, בשירים לריקודי עם וכן בשירי ילדים. ב־1998 זכתה בפרס ישראל לזמר עברי. נפטרה ב־2012, בגיל 86.