כשנימתח הבוקר לדום בצפירת הזיכרון וננסה לדמיין בכוחנו הדל לא רק את פני הקורבנות אלא גם את פני הגבורה היהודית בשואה, אזכר בסיפור אחד שנהג לספר לתלמידיו האדמו"ר מבלוז'ב, רבי ישראל שפירא: באחת הסלקציות במחנה ינובסקה, בפאתי העיר לאבוב שבפולין (כיום אוקראינה), הבחינה אישה יהודייה בסכין הטמונה בחגורתו של אחד מקציני האס.אס. האישה "התנפלה" לפניו בסערה ובתחינה לקבל את הסכין לידיה, ולו לכמה דקות.
מבולבל מהבקשה הבלתי מובנת הוציא הקצין את סכינו מנדנה ומסרה לאישה. היא מיהרה להתכופף אל ערימת סמרטוטים שהיתה מוטלת על האדמה למרגלותיה. בתוך החבילה שכב תינוק. בתוך שניות בירכה האישה את ברכת המילה ומלה את בנה אל מול עיניו הנדהמות של הקצין. אחר כך ניגבה בבגדיה את הדם מהסכין, השיבה אותה לקצין, נשאה עיניה למרום ואמרה בזו הלשון: "ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך אותו ילד יהודי כשר" (פרופ' יפה אליאך, "סיפורים של חסידים בזמן השואה").
התיעוד על התינוק שהובל לתאי הגזים כשהוא "יהודי כשר" הוא רק "פריט" אחד בים של עדויות על גבורה יהודית אחרת: יהודים שבתוך התופת ולמרות הזוועה דבקו במצוות ובאמונתם. בפסח הם העדיפו לרעוב ונמנעו מלאכול את פרוסת הלחם היומית כדי שלא לאכול חמץ. הם ערכו לילות סדר במחתרת, צמו ביום הכיפורים, עשו קידוש בשבת, צעדו אל מותם בשירת "אני מאמין", וגם דבקו בתפילתם במילים "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו" - עוד לפני שאלתרמן בשירו "מכל העמים" העניק משמעות מצמררת למילות התפילה העתיקות הללו.
שירו של אלתרמן היה אחת התגובות היהודיות הראשונות לשואה. היא פורסמה בסוף נובמבר 1942. הנמען למילים היה אלוקים. אלתרמן התריס בפניו שם, בין השאר: "...אתה בחרתנו מכל הילדים ליהרג מול כיסא כבודך, ואתה את דמנו אוסף בכדים כי אין לו אוסף מלבדך".
שנים אחר כך פרסם הסופר אלי ויזל, ניצול אושוויץ, בספרו "הלילה", את המעשה בשלושה גרדומים. גם הוא, שסבר כי אלוקים הוא "חולשתם של החזקים וכוחם של החלשים", התריס נגדו. "יום אחד בשובנו מן העבודה", תיעד ויזל, "ראינו שלושה גרדומים מזדקרים מעל מגרש המפקדים. שלושה עורבים שחורים... שלושת הנידונים עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת. 'יחי החופש' - זעקו שני המבוגרים. הנער שתק. 'היכן אלוקים, היכן הוא?' - שמעתי קול מאחורי גבי. מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו... מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש: 'היכן אם כן האלוקים?', ובתוכי חשתי קול עולה ומשיב: ...הינהו - הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה".
אמונתו הדתית של ויזל, שהתערערה במהירות לאחר שהגיע לאושוויץ, ושאלתו: היכן היה אלוקים בשואה?, שנשאלה עם השנים שוב ושוב, כמו גם גילויי הדבקות המופלאים של יהודים באמונה ובמצוות במהלך השואה - אלה וגם אלה היו פני הגבורה היהודית. אנו לא היינו שם. לא עמדנו בניסיון הנורא ההוא, ולא נשפוט - לא את "המאמינים" ולא את "המורדים".
אלה ואלה גיבורים. אלה ואלה פרטיזנים. הם אמנם לא נלחמו בנשק נגד הנאצים, אבל הם לחמו את מלחמת הרוח היהודית, רוח האדם, בנפשם פנימה. חלקם היו גיבורים באמונתם וחלקם היו גיבורים בספקותיהם. גם את הגבורה הזאת נזכור הערב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו