האשה הנוצריה שהצילה את בעלה היהודי

האם חסידת אומות עולם, האב ניצול שואה יהודי ובנם הוא משה מקיבוץ דפנה, אשר בערב יום חמישי, בעצרת המרכזית לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ בית לוחמי הגטאות, יניח את זר חסידי אומות עולם בשם אמו, שש שנים אחרי לכתה.

הסיפור מתחיל ב־1917, אז נולדה בלה ליפר ז"ל בעיירה אוקראינית למשפחה נוצרית. היא למדה בבית הספר בעיירה, שם גם הכירה את אריה (לובקה) ליפר כאשר הם היו בני 13. בהמשך, בשל הלחצים שהפעילו המשפחות על הזוגיות הנרקמת בין נער יהודי לנערה נוצרייה, החליטו השניים לעבור לעיירה צומאן כשהיא בהריון ושם גם נולדה בתם הבכורה. לאחר הכיבוש הגרמני והקמת הגטו, יצא אריה לבקר את משפחתו ולא חזר. בלה, בנאמנותה ובאהבתה, ביקרה אותו רבות והייתה מביאה לו אוכל ובגדים. באחת מנסיעותיה סיפרו לה שעוד יומיים הולכים לשרוף את הגטו והיא החליטה לעשות מעשה. למחרת, היא הצליחה להבריח את אריה והחליטה להחביא אותו בבית הוריה. "תמיד הדהים אותי החוסר פחד של אמא מהגרמנים", מודה משה. "כששאלתי אותה פעם, 'מה, לא הרגשת פחד? הרי הזקיף הגרמני היה יכול לירות בך בכל רגע כשהברחת את אבא מהגטו' אמא ענתה בפשטות: 'הייתי חייבת להציל אותו. לא יכולתי אחרת. הוא היה הבעל שלי'".

הבית של המשפחה בה היתה מפקדת הגרמנים // צילומים: באדיבות המשפחה

אריה ניסר את אחד הקרשים של הרצפה ונכנס אל תוך הרווח הצר שהיה תחתיו. בהדרגה הצטרפו אנשים נוספים לאותו מחבוא. בשלב מסוים הוקמה בבית ההורים, מפקדה גרמנית, שאחיה של בלה שיתפו עמם פעולה. בלה הבינה כי עליה לשמור את האנשים במסתור, לא רק מפני החיילים, אלא גם מפני משפחתה שלה. כך, במשך 19 חודשים היא הסתירה שבעה אנשים עד ליום השחרור, מרביתם ממשפחת בעלה. "בלה הכניסה אותם לבור שהיה במקור מיועד לשמש כמעין כמקרר. הגובה של המסתור היה כ-60 ס"מ. בלילות היא היתה פותחת את הקרש ומישהו אחר היה יוצא לחלץ את העצמות ומתהלך בחדר שלה", משתפת רותי ליפר, כלתה. בין האנקדוטות שהשניים מעלים בחיוך הם נזכרים בסיפור בו אחד מהחיילים הגרמנים שהיו במפקדה חיזר אחרי בלה. "הוא נכנס שיכור לחדר והתחיל להתעסק עם אמא. הוא לא שם לב שאבא ישב לצידה על המיטה. זה היה היום שלו לחילוץ עצמות. אמא בתושיתה היכתה בו בראש עם בקבוק וודקה ואמרה, 'אם עוד פעם אחת תתקרב לפה אני אהרוג אותך'. הגרמני התמוטט ואבא אמר, 'מחר אנחנו מתים'. אמא הרגיעה אותו שלא ידאג וגררה לבדה את החייל השיכור החוצה כ200 מטר עד לפסי הרכבת. היא הניחה אותו שם לאחר ששפכה עליו אלכוהול וניפצה את הבקבוק לידו. בבוקר כשמצאו אותו החיילים הם הבינו שהיתה תאונת רכבת בזמן שהיה שיכור", מספר משה.

לאחר סיום המלחמה, הגיעו כולם יחד למחנה העקורים באדגסטיין, שם נולד ילדם השני, משה. בלה התגיירה ובמאי 1948 הם עלו ארצה. ב־1991 הוכרה כחסידת אומות עולם. "אחרי שנפטרה גילינו שאמא לא נגעה באגורה אחת מהכספים שקיבלה מגרמניה. אפילו את הקשר הזה היא לא רצתה", מציין משה. בלה, שסירבה לדבר על שלושת אחיה הנאצים עד כדי הסתרת שמם מילדיה, קיבלה לפני כ־15 שנה שיחת טלפון מלודה, בתו של פדיה אחיה הגדול, שהיה מגויס באותם הימים לצבא הרוסי והיחיד שלא שיתף פעולה עם הנאצים. "אמא הבטיחה שייפגשו באוקראינה. לקח לנו כשלושה חודשים להתארגן לנסיעה וכשהגענו זה היה חודש אחרי שפדיה נפטר", נזכר משה ומסכם: "בסיפור של של אבא ואמא יש הרבה חמלה ואומץ אבל מעבר לכל זה סיפור אהבה. את הזר אניח בשמה באהבה ובגאווה גדולה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו