"הפרימדונה הגדולה שיחקה ללא מילים"

באחד הבקרים של תחילת 2011 הגענו עומרי ניצן - המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, ואני - מנכ"ל התיאטרון דאז - לבקר את חנה מרון בביתה שנמצא מול ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בתל אביב. הגענו לפגישה לבקשתה, ולא ידענו למה אנחנו מגיעים. 

חנה, שהיתה כבת 88, התכוננה היטב לפגישה. היא הגישה לנו קפה שהכינה ועוגיות שקנתה במעדנייה ליד ביתה, ומאוד התרגשה שהמנכ"ל והמנהל האמנותי באים לבקר אותה. בשיחה היא ביקשה מאיתנו לשחק על הבמה, בכפוף למגבלה אחת שאותה הציגה בשיא הכנות: היא כבר לא זוכרת טקסטים, ויש לה בעיה ללמוד טקסט בעל פה. 

כבר באותו הבוקר החל להתגלגל הרעיון שהיא תשתתף בהפקה של "אורזי מזוודות" מאת חנוך לוין, שצפויה היתה לעלות בתיאטרון בבימויו של אודי בן משה. הצענו לה לשחק שם את בובה גלובצ'יק, הזקנה שלא מדברת במהלך ההצגה, אלא רק רצה ובורחת עם מזוודה קטנה מהדיור המוגן לשכונה שוב ושוב. 

חנה השתלבה מצוין בקאסט, שהיה צעיר ממנה בשנים רבות. היא, שהיתה הפרימדונה הגדולה של התיאטרון הישראלי בשנות ה־50 וה־60, שיחקה בתפקיד ללא מילים - ועשתה זאת בצורה נפלאה. היכולת שלה נחשפה גם בגיל 80 פלוס, לאחר שנים רבות שבהן לא שיחקה בתיאטרון הקאמרי. מדי ערב היא זכתה באהבת הקהל, שקיבל אותה בתשואות סוערות ובקריאות בראבו. בסיום ההצגה, היתה זו היא שקיבלה את מרב מחיאות הכפיים. 

היתה זו אותה חנה מרון שהתחילה את הקריירה התיאטרונית שלה בתור ילדת פלא בברלין, ערב עליית הנאצים לשלטון. אותה ילדת פלא שהגיעה לפלשתינה, ושהגרמנִיּוּת והיֶקִיּוּת שלה ליוו אותה לאורך החיים. 

היא הצטרפה לתיאטרון הקאמרי בסוף שנות ה־40, אבל עוד קודם לכן נמנתה עם להקת שחקנים שנשלחה מארץ ישראל לבדר את ניצולי השואה שהגיעו לצפון איטליה מאירופה הפצועה. למעשה, היא היתה מהישראלים הראשונים שפגשו את ניצולי השואה בטרם הגיעם ארצה. 

ב־1970, כאשר היתה בדרכה לאודישן ל"כנר על הגג" בלונדון, היא נקלעה למתקפת מחבלים על המטוס במינכן, ורגלה נקטעה בעקבות הפציעה. כשחקנית קטועת רגל היא חזרה לארץ וכיכבה על הבמה הגדולה בתיאטרון, כשהיא משחקת, שרה ורוקדת. שום דבר לא עצר בעדה. היחידה שיכולה היתה לעמוד מולה היתה שחקנית ענקית אחרת, אורנה פורת.  

בשנת 1999 פגשתי את המחזאי הדגול ארתור מילר. אכלנו ארוחת צהריים בניו יורק, והוא דיבר על חנה ועל התפקיד שהיא עשתה במחזה שכתב "כולם היו בניי". הוא סיפר לי שתפקיד האם שגילמה היה הטוב ביותר בעולם. "שיחקו את התפקיד הזה השחקניות הכי גדולות בעולם", אמר לי מילר, "אבל היא היתה החזקה ביותר, המרגשת ביותר". 

מהיכרותי האישית את חנה, היא היתה תאבת תיאטרון. היא שיחקה בטלוויזיה (כולם זוכרים לה את "קרובים קרובים") ובערבי בידור רבים, אבל בכל פעם כשהיתה פוגשת אותי, היתה מספרת לי מה ראתה בלונדון או בפריז או בניו יורק ושואלת אותי מה התפקיד הבא שלה. עד יום מותה.

•  •  •

חנה מרון, מכוכבות התיאטרון הישראלי וכלת פרס ישראל לשנת 1973, נולדה בברלין ב־1923 בשם חנה מָאירצָ'ק, וכבר בגיל 4 התגלתה בהצגות לילדים. עם עליית הנאצים עלתה לישראל וחיה בתל אביב. ב־1942 התנדבה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ושירתה במצרים כפקידה. 

נמנתה עם מייסדי התיאטרון הקאמרי ושיחקה בתפקידים ראשיים רבים. ב־1970, בדרך לאודישן בלונדון, נפצעה קשה במתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן ורגלה השמאלית נקטעה. היתה פעילת שלום, שיחקה בסרטי קולנוע וכיכבה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים". הביאה לעולם שלושה ילדים מבעלה השלישי, האדריכל יעקב רכטר. נפטרה ב־2014, בגיל 90.