"ידעתי שאני יכול להביא את הזהב"

ברגע ההוא, שנייה אחרי הפיניש, כשסיימתי את השיוט האחרון והבנתי שאני אלוף אולימפי, הרגשתי תחושה של אושר שאי אפשר לתאר במילים, עם הקלה גדולה. כל המתח מלפני התחרות, והלחץ של כל השנה הזאת, נגמרו. ובאיזו הצלחה גדולה. זה היה רגע השיא שלי. גם כשעמדתי על הפודיום בטקס הענקת המדליות, התרגשתי מאוד.

כל השנה שלפני האולימפיאדה היתה טובה, אבל גם לחוצה, עם המון ציפיות. שנתיים לפני כן זכיתי באליפות העולם, וידעתי שאני בכיוון טוב ויש לי את היכולות, וזה תלוי בי. עשיתי הכנה מצוינת. התאמנתי הרבה עם הגולש היווני ניקוס קקלמנאקיס, שהיה המתחרה העיקש והצמוד שלי.

בקיץ 2003 היתה לנו חזרה גנרלית ביוון, באותו חוף שבו התקיימו השיוטים באולימפיאדה. הגעתי במקום השני, עם אותו ניקוד כמו ניקוס, שניצח אותי בשובר שוויון. בסוף התחרות אמרתי לו: "בשנה הבאה יהיה אותו דבר, רק שנתחלף במקומות". ולשמחתי הרבה, זה מה שאכן קרה.

הגעתי לאולימפיאדה באתונה מאוד מוכן, פיזית ומנטלית. הייתי דרוך מאוד, אבל הצלחתי לתפקד מצוין. דווקא תחרויות גדולות עוזרות לי לתפקד טוב, אני נותן בהן 110 אחוז מעצמי. החלטתי שאני לא מנמיך ציפיות. אמרתי כל הזמן שהמטרה שלי היא לנצח. האמנתי בדרך הזאת, ולא בדרך שהרבה ספורטאים שלנו לוקים בה, שהיא הנמכת ציפיות. 

בלילה האחרון לפני שיוט המדליות התקשיתי להירדם, אבל בסוף נמנמתי קצת וקמתי מלא אנרגיות חיוביות. התחלתי את השיוט האחרון במקום השני, אחרי מתחרה ברזילאי. ידעתי שאני מוכן למלחמה איתו ושאני יכול להביא את הזהב.

הוא זינק מושלם, אני טיפה אחריו. אבל לרגע לא היה לי ספק שאני יותר חזק ממנו, שאני מנצח אותו באחד על אחד. הוא גם שמר עלי.

ניהלתי מולו טקטיקה מושלמת. עשיתי הרבה סיבובים במקום ודברים נוספים שמותרים לנו, והוא לא היה רגיל לפייט הזה. אחרי 10 דקות בערך, כשהצלחתי לשמור אותנו באזור המקום העשירי, הבנתי שהצלחתי. שזה הזמן שלי לפרוץ קדימה, ולגרום לכך שאהיה לפניו כך שעוד גולשים יפרידו בינינו. וכך היה. לקראת סוף השיוט, כשראיתי שהוא מספיק מאחור ואני מספיק מקדימה, הבנתי שאגיע שני בשיוט הזה, מה שאומר שהזהב שלי. ניקוס זכה במקום השני.

הבנתי מייד שעשיתי היסטוריה. המאמן שלי, גור שטיינברג, ואח שלי יובל ולי קורזיץ הגיעו אלי לים וקפצו עלי, היתה שם שמחה גדולה.

אני מאמין שאפשר לשחזר את ההישג שלי. ברור שזה קשה, כי כל העולם מתקדם בספורט, אבל זה אפשרי. יש לא מעט ספורטאים ישראלים שזוכים באליפות כזאת או אחרת ובטוחים שהם כבר בדרך לזכייה אולימפית, ואז, אם הם מתחילים את התחרות לא טוב, או שמשהו לא מסתדר - הם נשברים. זאת גישה לא נכונה, שלא יכולה להביא את התוצאות המיוחלות.

את מדליית הזהב אני שומר במקום סודי. מדליית הארד, שבה זכיתי באולימפיאדת אטלנטה ב־1996, נגנבה בעבר מבית הוריי בכרכור, ועד היום לא מצאו אותה.

המשפחה שלי, מיכל אשתי וילדיי הם המדליות האמיתיות בחיים שלי. לא חשוב לי שהילדים ילכו בדרך שלי. חשוב לי שהם יעשו ספורט מכל הסוגים, יתנסו ויבחרו את הדרך שלהם.

•  •  •

גל פרידמן (42) הוא בכיר גולשי הרוח של ישראל והיחיד בארץ שזכה בשתי מדליות אולימפיות - זהב באתונה 2004 וארד באטלנטה 1996. נולד וגדל בכרכור ומתגורר כיום בשדות ים, שם החל להתאמן בגלישה בגיל 9. הפך לגולש המוביל של ישראל בדגם "מיסטרל", ובאולימפיאדה הראשונה שלו באטלנטה סיים במקום השלישי. לאחר פרישה קצרה קטף ארד באליפות אירופה (2001), זהב באליפות העולם (2002), כסף באליפות אירופה (2003) וארד באליפות העולם באותה שנה. ב־2013 אימן את נבחרת הגלישה של ישראל. כיום מלמד סאפ בנמל קיסריה ועוסק בצילום אירועים וספורט.