"יושב במרכז גרמניה ונשאר בחיים"

"אני זוכרת את הרגע הזה במדויק. כשהייתי בכיתה ז' הלכתי יום אחד בבית עם קבקבים הולנדיים מעץ. הצעדים עשו רעש על הרצפה, מעין טיק־טאק, טיק־טאק כזה. פתאום אבא יצא אלי והגיב בצורה לא פרופורציונלית. הבנתי שזה לא בגלל שזה מפריע לו למנוחת הצהריים, אלא משום שהרעש של הכפכפים הזכיר לו כנראה את המגפיים של הגרמנים, כמו בפעמים ההן שחיפשו אותו". כך מספרת ד"ר רחלי גרוסמן על אביה, דב גרוסמן, שבתושייה, באומץ, ועם הרבה מזל, הצליח לשרוד את השואה ולעבור בשלום את מסע הבריחה שלו מהגרמנים.

דב גרוסמן הלך לעולמו בשנת 2007 בגיל 88. בנותיו - איריס נגלר, לאה אדלר ורחלי גרוסמן - הספיקו בחודשים האחרונים לחייו לערוך איתו ראיון ארוך ולשמוע את סיפורו המרתק על בריחתו ההרואית ממכונת ההשמדה הנאצית. מאז, בכל שנה, הן משתדלות להעביר את המורשת שלו לכמה שיותר אנשים, כדי שיזכרו אותו ואת מה שעבר עליו ועל חבריו באותן שנים. "בתקופה הזאת של יום השואה אני מספרת את הסיפור שלו בכל מקום אפשרי", אומרת איריס, "הרצאות בבתי ספר, בצופים, במקומות עבודה, אירועים של 'זיכרון בסלון'. היום כבר אין כמעט ניצולים שיספרו בעצמם את הזוועות שעברו שם ועלינו מוטלת החובה לעשות זאת".

גרוסמן נולד בשנת 1919 בעיירה פראשקה שבפולין, סמוך לעיר המחוז ויילון (Wielun), שם התגוררו כ־10,000 יהודים. "הוא גדל למשפחה אריסטוקרטית, אבא שלהם היה סוחר ודב עצמו ניגן בכינור", מספרת איריס, "הם היו שלושה אחים - רפאל הגדול, גיטל האמצעית, והוא הקטן. ב־1933 עלה רפאל ארצה עם עליית הנוער. לאחר עליית היטלר לשלטון אבי הלך ללמוד נגרות והספיק לקבל תעודת מומחה. בדיעבד, התעודה עזרה לו רבות במהלך המלחמה. ב־1939, עם פלישת הגרמנים לפראשקה, עברה המשפחה לוויילון וסבי ניהל שם טחנת קמח".

דב סיפר לבנותיו כי בכל יום הוטלו על היהודים בעיר תקנות חדשות - חוקים כלכליים, הוראה לשים טלאי ועוד הגבלות. ב־1941, יומיים אחרי ליל הסדר, הוציאו את כל היהודים מבתיהם והעמידו אותם במרכז הרחבה כדי להעלותם למשאיות הגז. רחלי: "הגרמנים הקיפו אותם עם נשק, אמרו להם להסתדר בשורות וברגע הזה אבא של דב דחף אותו אל מחוץ לשורה, כאינסטינקט, כי הוא כנראה הבין מה הולך לקרות. אבי נדחף אל מפקד גרמני שהתחיל להכות אותו מכות רצח, ותוך כדי כך שאל אותו מה הוא עושה, לא לפני שדרש לדעת 'מאיפה גנבת את השם גרוסמן', כי גם לאותו גרמני קראו כך. אבא ענה שהוא עובד בנגרייה אצל אדם פולני, ובתגובה המפקד הגרמני נתן לו עוד מכות ואמר לו להסתלק לו מהעיניים. הוא הבין שזו ההזדמנות שלו והחל לרוץ, למרות שידע שהגרמנים יכולים לירות בו בכל רגע. הוא הסתובב, שלח מבט אחרון אל משפחתו וראה איך לוקחים את הוריו ואת אחותו למשאיות שנסעו לחלמנו. שם היה מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על ידי הנאצים, ולשם פינו את גופות היהודים ממשאיות הגז".

גרוסמן. במנוסתו, הלך לאורך הנהר ובלילה היה מסתתר תחת עלי שלכת

אל תוך גוב האריות

דב ברח אל הקהילה היהודית ושם פגש בדוד שלו, שסידר לו עבודה אצל אדם פולני בעיירה סמוכה, במרחק 20 קילומטרים מוויילון. אותו אדם סידר לו תעודה המאשרת כי הוא עובד אצלו כחוק, ויחד עם חייט יהודי אחר החל דב לעבוד אצלו, אם כי לא יכול היה להרגיש בטוח ולו לרגע אחד.

"בסופו של דבר הטבעת התהדקה והנאצים הגיעו גם לעיירה הזאת", מספרת איריס, "באחד הלילות הגרמנים פשטו על הבית של אותו פולני, מאחר שהם ידעו שהוא מעסיק יהודים. אבא שלי והחייט התחבאו בגורן מתחת לקש. הם שמעו את הבת של החייט צועקת לו שהוא יכול לצאת כי הגרמנים הלכו, אבל אבא שלי הבין שזה תרגיל ושהם בסכנה. הוא אמר לו, 'אף פעם לא הרגתי אדם, אבל אם תצא אני הורג אותך'. הם נשארו להסתתר, והגרמנים התחילו לדקור את הקש בקלשונים כדי לנסות לאתר אותם, אך ללא הצלחה".

כמה ימים לאחר מכן נשמעו ליד הבית צעדים של מגפיים ונביחות כלבים. הגרמנים שוב באו לחפש את דב, אבל הוא כבר הספיק לברוח אל היער הסמוך. "הם החלו לירות לעברו אבל הוא הצליח להתחמק ורץ עמוק אל תוך היער", ממשיכה רחלי, "מהפחד ומהבהלה הוא נתקל בעץ והתעלף. אבא סיפר שהתעורר בבוקר, הוריד את הכובע וראה ששערות ראשו נשרו, ככל הנראה מהטראומה. בבוקר הוא חזר אל אותו פולני, שצייד אותו במזון, ומשם יצא לכיוון דודה שלו בעיירה צ'נכסטוב במרחק 100 קילומטרים משם. שאלתי אותו איך ידע את הדרך, והוא אמר שפשוט הלך לאורך הנהר ובלילה היה מסתתר תחת עלי שלכת. הוא סיפר ששמע את משאיות הגז ואת הצרחות של היהודים שיוצאות מהן, צרחות שלא עזבו אותו במשך שנים".

המסע של דב גרוסמן ארך עשרה ימים, וכשהגיע ליעדו בצ'נכסטוב ישן שלושה ימים, שבמהלכם דודתו העבירה מדי פעם נוצות מתחת לאפו כדי לראות שהוא נושם. איריס: "אבא סיפר שהמשפחה והיהודים לא האמינו לו כשתיאר להם את מעללי הנאצים. הוא לקח את זה מאוד קשה ואף נעלב. הוא היה שם כמה חודשים עד שהגרמנים הגיעו גם לעיירה הזאת. אבא החליט להיות יצירתי, השיג תעודת זהות מזויפת והחליט לנסוע דווקא לגרמניה. הוא חשב שדווקא שם, בתוך גוב האריות ובגלל שזה מתחת לאף של הנאצים, לא ימצאו אותו. הוא הצליח להוציא תעודה על שם אדם פולני בשם 'יאן פלושק', שילם לאזרח מקומי שיעשה במקומו את הבדיקה הגופנית כדי שלא יראו שהוא נימול ועלה על הרכבת לגרמניה כפועל פולני שמוזמן לעבודה בכפר גרמני".

דב עם משפחתו. ההורים והאחות נספו

הביט לקציני האס.אס בעיניים

"היה לו הרבה אומץ, אבל מצד שני זו גם היתה האפשרות האחרונה שלו להישאר בחיים", אומרת איריס, "גם במהלך הנסיעה הוא היה בסכנה. המשטרה עצרה את הרכבת לבדיקות מסמכים, היו הפצצות, נקודות ביקורת, ובמקרה אחד עלו שלושה קציני אס.אס והתחילו לדבר איתו. אבא אמנם ידע גרמנית, אבל הוא לא רצה לדבר איתם כדי שלא ייצאו לו בטעות קצת מילים ביידיש ואז יגלו שהוא יהודי. הוא מלמל משהו על זה שהוא פולני שלא יודע את השפה, ובסוף הם נתנו לו רק קנס על איזו חותמת שהיתה חסרה לו באחד המסמכים. אחר כך הוא סיפר לנו שבתוך גרמניה, בכל פעם שהוא ראה שוטרים או קציני אס.אס, הוא היה מסתכל להם בעיניים והולך ישר, כאילו אין לו מה להסתיר. ככה הוא עבר אותם תמיד וצלח את הנסיעה בשלום".

דב נסע לכפר ועבד אצל משפחה שלא ידעה את זהותו האמיתית. "הם התייחסו אליו יפה, נתנו לו אוכל, שתייה, עבודה. הוא הלך איתם בכל יום ראשון בבוקר לכנסייה. שאלתי אותו איך הסתדר שם, מאיפה ידע את התפילות שלהם, והוא סיפר שכשהיה צעיר היו לו חברים פולנים שמהם למד את התפילות וזה מה שהציל אותו. לא חשדו בו. הוא סיפר שבכל ערב כשהוא היה עולה על המיטה הוא היה צובט את עצמו ואומר, 'איך אני, דב בעריש גרוסמן, יהודי מוויילון, יושב במרכז גרמניה מתחת לאף שלהם ונשאר בחיים'.

"גם מבני המשפחה שאצלה התארח הוא נזהר, לא הלך איתם להתפנות כדי שלא ייראו שהוא נימול ובהתחלה לא דיבר מאותו חשש ש'תתפלק' לו מילה ביידיש. הוא אמר שהחברים שלו היו בעלי החיים בחווה שבהם טיפל, הוא דיבר לסוסים, לחמורים. עד היום כל המשפחה שלו - כולם אוהבי בעלי חיים. כשהוא הגיע לארץ היו לו שני כלבים, הוא קרא להם מוסוליני והיטלר. הוא אהב בעלי חיים אבל מבחינתו היטלר היה כלב".

דב עבד אצל אותה משפחה פולנית עד סיום המלחמה ואז התגייס לצבא אנדרס - צבא שכלל פליטים מכל אירופה. הוא עבר לאיטליה ומשם עלה על אונייה בדרכו ארצה. בישראל הוא נפגש עם אחיו בפרדס חנה, שם התחתן, עבד כפרדסן וחי עד סוף ימיו.

"היו הרבה שתיקות מעיקות"

הפרטים הרבים שאותם מספרות הבנות על אביהן לא היו ידועים להן לאורך השנים, והן חיו בצל הידיעה כי אביהן עבר את השואה - אך לא יותר מכך.

"עד השנים האחרונות לחייו אבא שלי לא דיבר על ימי השואה", אומרת רחלי, "ביום־יום הוא היה בסדר גמור, רק שני תאריכים היו טראומה עבורו - 1 בספטמבר, תחילת המלחמה, ויומיים לפני ליל הסדר, שאז היתה הפעם האחרונה שראה את המשפחה. אבל הוא היה איש אופטימי, מלא חוש הומור, ציוני נלהב, הוא מאוד אהב את בגין ואת אילנית. כן, השואה היתה ברקע. היו הרבה שתיקות מעיקות לפעמים, לא פעם הוא היה מהורהר ומכונס בעצמו. עוד לא היתה לנו מודעות מלאה של המשמעויות ל'דור שני', אבל זה הורגש בבית".

הבנות, כאמור, שמו לעצמן למטרה להעביר הלאה את הזיכרונות, את הסיפורים ואת הגבורה. "לאבא שלי היה מאוד חשוב שהיינו במסעות לפולין", אומרת איריס, "יצאתי למשלחת לפולין, חזרתי באמצע הלילה ובבוקר מוקדם הוא כבר ניער אותי מהמיטה לשמוע איך היה.

"בפעם אחרת שנסעתי התעקשתי להגיע לחלמנו, למרות שזה לא היה במסלול המשלחת. נסעתי בכל זאת ועשינו שם טקס מרגש מאוד. בשביל אבא".