"עגנון הרגיש שהוא מקבל את הנובל באיחור אישי גדול"

כשהיה עדיין ילד קטן בבוצ'אץ', שמע ש"י עגנון מאמו משפט שאותו לא שכח כל ימיו: "לעולם אל תאכל מעוגה שמישהו אחר נגס בה".

בכך התכוונה האם לדרבן אותו לשמור על דרך עצמאית, ובעיקר לא להיות תלוי בשותפות עם אחרים.

ב־1966, השנה שבה הפך לישראלי הראשון שזכה בפרס נובל, קיבל המשפט הנושן רלוונטיות מחודשת בעיני עגנון. ההחלטה להעניק את הפרס לסופר כותב עברית, שכדרכם של פרסים כאלה לא חפה ממניעים פוליטיים, הותירה בעגנון - לצד הגאווה והשמחה - גם תחושה של אכזבה ועלבון.

הסיבה היתה שהוא קיבל, למעשה, חצי פרס, ולא פרס שלם. את התהילה באותה שנה הוא נאלץ לחלוק עם המשוררת הגרמנייה־יהודייה נלי זק"ש, שעם כל הכבוד לכתיבתה ולכישרונה, קשה לומר שהיא קורצה מחומר של נובליסטים אמיתיים. הבחירה בזק"ש נעשתה בשל היחס הבינלאומי המחפיר לספרות העברית. בעיני היושבים על מדוכת הפרס, ספרות זו לא היתה ראויה לשאת פרס משל עצמה, ולכן "שודכה" לה זוכה נוספת, כפויה.

עגנון חש בכפייה הזאת, וכעס. בתוך תוכו ידע שהוא ראוי לפרס השלם, או כמאמר אמו, הוא לא שמח לנגוס בעוגה שמישהו נוסף נוגס בה.

הוא היה אז איש לא צעיר - כבר בן 78 - והרגיש שהוא מקבל את הנובל באיחור אישי גדול. הוא חש, ומותר לי להעיר שבצדק, שהיה ראוי יותר לכבוד כבר באמצע שנות ה־40, כאשר פרסם את "תמול שלשום" - הרומן העברי החשוב ביותר שנכתב במאה ה־20. אם העולם הספרותי היה נקי ומסודר, כך היו דברים צריכים להתגלגל.

עגנון נאלץ להמתין שני עשורים עד שהעוול תוקן. הבעיה שעמדה מול קובעי הפרס היתה אי יכולתם להבין את הדקויות, את השפה העשירה ואת המכמנים התרבותיים והחברתיים, שמקופלים ביצירתו של עגנון. קורא זר לא יכול לצלול לעומק הזה בלי להבין את שפת המקור.

הפתרון היה טכני: ראשי הפרס שאלו אצל מומחים לספרות עברית בעולם "מיהו הסופר העברי החשוב ביותר שחי כיום?". רוב המומחים, מבקרי הספרות וראשי המחלקות לספרות עברית באוניברסיטאות, היו תמימי דעים והצביעו על עגנון כאיש אחד.

ואכן, לא היה ראוי ממנו לכבוד העולמי. הוא היה האיש שחתם את דברי ימיה של הספרות היהודית, זו שנולדה במזרח אירופה והתפתחה בה במשך דורות. כמו ברנר, ביאליק ומנדלי מוכר ספרים, גם הוא ינק מבית המדרש, והיה תוצר מובהק של התרבות היהודית בעידן פוסט החסידות. תרבות שספגה גם את השפעותיה של הלאומיוּת היהודית הציונית באירופה רווית המתיחויות והמתחדשת.

עגנון לא ראה בזכייתו ההיסטורית ניצחון "יהודי" או "ישראלי". מבחינתו, שיחת הטלפון שקיבל מנציג הפרס בשבדיה היתה ניצחונו האישי בלבד, מעין הגשמה פרטית - גם אם באה מעט מדי ומאוחר מדי.

בנאום התודה שלו בטקס בשטוקהולם הוא הקדיש מקום לדיון בעצמו, בבית גידולו האישי ובמקורות השפעתו. לצד התורה וספרי הקודש, כללו השפעות אלה גם מודל פחות שגרתי: "בהמות, חיות ועופות שלמדתי מהם."

את נאומו חתם במשפט: "אם שיבחתי את עצמי יותר מדי, למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי, מאוד קטן אני בעיניי". מי שמיטיב לקרוא בעגנון, לא יכול להחמיץ את ממד ההתרסה הדק אך הנוקב שבדברים.

אני זוכר היטב את השנה ההיא. ב־1966 הייתי בן 22, ולא אשכח את גלי השמחה, ההתרגשות ותחושת הכבוד שהחברה הישראלית נשטפה בה עם זכייתו של "אחד משלנו" בפרס הבינלאומי הגדול ביותר.

כעבור ארבע שנים, ב־1970, הלך עגנון לעולמו. לפחות בשנותיו האחרונות הוא חי בידיעה שנעשה עימו, ועם הספרות העברית כולה, צדק פואטי.

• • •

שמואל יוסף עגנון נולד ב־1887 בגליציה. נחשב לגדול הסופרים העבריים בעת החדשה, חתן פרס ישראל פעמיים (1954 ו־1958) וזוכה פרס נובל לספרות. הרבה לתאר בשפתו הייחודית והעשירה, ששאבה מהמקורות, את חיי היהודים במזרח אירופה שלפני השואה, את עיר הולדתו בוצ'אץ', את הווי החלוצים בארץ ישראל ואת קורות התושבים בירושלים וביפו. בין ספריו הנודעים: "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", "עיר ומלואה", "שירה", "הכנסת כלה", וכן קובצי סיפורים רבים. נפטר ב־1970, בגיל 82.