"אחרי אייכמן, איסר קיווה ללכוד גם את מנגלה באותה הזדמנות"

ב־1960, השנה שבה לכדנו את אדולף אייכמן בארגנטינה, איסר הראל חלש על שני גופי מודיעין: שירות הביטחון - והמוסד לתפקידים מיוחדים. באותם ימים שימשתי ראש אגף המבצעים ששירת את שני הגופים האלה, כך שהראל היה, למעשה, הבוס העליון שלי.

הכרתי אותו לראשונה ב־1936, כשהייתי ילד בן 10 והוא בחור בן 24, מתנדב בהגנה. לא איש ריגול ומודיעין ראיתי אז מולי, אלא שרברב פשוט. באותם ימים אנשי ההגנה לא קיבלו שכר על פעילותם במחתרת, ולכן נאלצו לעבוד למחייתם. הראל מצא את פרנסתו כמתקין מערכות השקיה בפרדסים.

ראיתי אותו כשהתייצב להתקין את מערכת צינורות המים בפרדס הצעיר שאבי נטע באותם ימים ברמת השרון. במשך שבועות אחדים, עד לסיום עבודתו, הוא התארח בביתנו וישן אצלנו. אני זוכר את אמי אומרת עליו ש"הוא איש חשוב מאוד, עובד בהגנה". 

היא לא שיערה, כמובן, וגם לא אני, שברבות השנים אחזור לפגוש אותו, ואף אעבוד איתו תחת אותו מעטה חשאי. כבר בהגנה איסר התבלט ומצא את דרכו לשירות הידיעות (ש"י). עד מהרה הפך למפקד השירות במחוז השרון, שנחשב אז למחוז העיקרי. המבצעים שהוביל נגד הפורעים הערבים באותן שנים הפכו אותו לאיש ביון נחוש ואחראי.

כשהתגבשה מערכת הביטחון במדינה הצעירה, הוא הפך לראש שירות הביטחון, וכשדוד בן־גוריון העביר את סמכויות המוסד לאחריות משרד ראש הממשלה - הוא מינה את איסר לעומד בראשו.

מה הפך אותו לאיש מודיעין מהמעלה הראשונה? ראשית, הוא היה חכם מאוד. אילו מדדו את מנת המשכל שלו, הוא היה מקבל ציון מהגבוהים שיש. שנית, הוא היה בעל כושר החלטה נדיר. ושלישית - הוא ידע לקבל על עצמו את האחריות. מבחינתו, לא היה די בחוכמה; נדרש גם אופי. 

כישוריו אלה תרמו ללא ספק להצלחת המבצע ללכידת אייכמן. במסגרת ההכנות הוא מינה אותי להיות אחראי ללכידה עצמה, עד להכנסת אייכמן למטוס לארץ, ואילו הוא טיפל בכל השלבים הלאה. הקפדנו לעדכן איש את רעהו בכל מהלך בשטח.

חטפנו את אייכמן מהרחוב ליד ביתו בבואנוס איירס. לקחנו אותו לדירת מסתור בעיר, ושהינו בה תשעה ימים, בהמתנה למטוס שייקח אותנו לישראל. תוך כדי המתנה קיבלנו מידע מודיעיני רב ערך, שלפיו מתגורר בעיר גם הרופא הנאצי מאושוויץ, יוזף מנגלה. איסר, שקלט הזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת, תבע ממני להכין מבצע ללכידתו.

אם להודות באמת, חששתי מאוד מהאפשרות שאם מבצע הלכידה הנוסף ייכשל, הוא יטרפד את מה שכבר השגנו עם אייכמן. הבעתי את חששותיי באוזני איסר, אבל הוא לא ויתר ואמר: "תמשיך במלאכת המודיעין, נחליט על סמך הפרטים שנקבל".

כזה הוא היה: תמיד דגל בגישה שאסור להרים ידיים, גם מול סכנה או אפשרות לתקלה, שעלולות לסכן מבצע. לשיטתו, תמיד היה צריך לחפש את הדרך ואת התחבולה להשגת המטרה. 

אחרי שאייכמן עלה על המטוס בדרכו לישראל, נותרתי בארגנטינה עם שני אנשי מוסד נוספים. במסגרת איסוף המודיעין הלכנו לביתו של מנגלה, אבל שמענו משכניו שהוא יצא עם משפחתו לחופשה של חודש מחוץ לעיר.

בסופו של דבר, המבצע לא יצא אל הפועל, אבל מסיבה שונה לגמרי: בן־גוריון הזדרז להודיע בכנסת על הימצאותו של אייכמן בישראל, והידיעה התפוצצה בכותרות מרעישות בכל עיתוני ארגנטינה. הבנתי מייד שכדאי שנסתלק מהמדינה במהירות. 

כך ניצל מנגלה מגורל זהה לזה של אייכמן - מוות על חבל התלייה, בתום משפט צדק בבית דין, מול שופטים ישראלים. איסר כבר היה טרוד אז בתכנון המבצע הבא של המוסד.

•  •  •

איסר הראל היה ראש הש"ב הראשון וראש המוסד השני, נחשב בעיני רבים לאחראי להפיכתה של ישראל לשם בינלאומי בתחום יכולות המודיעין. נולד ב־1912 בבריה"מ ועלה ארצה ב־1930. בגיל 30 התנדב להגנה, שם התבלט במחלקת שירות הידיעות (ש"י). עם קום המדינה מונה לראש שירותי הביטחון, ובהמשך לראש המוסד - תפקיד שאותו מילא 11 שנים, עד 1963. ניהל מבצעי ביון חשאיים רבים מסביב לעולם. כיהן כח"כ בכנסת השביעית מטעם הרשימה הממלכתית. נפטר ב־2003, בגיל 91.