"בגין האמין שיתרונות הסכם השלום עלו על החסרונות שבוויתור על סיני"

26 במארס 1979 היה יום אביב שטוף שמש בוושינגטון. על מדשאת הבית הלבן הסבו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת והמארח, נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, לטקס חתימת חוזה השלום של ישראל ומצרים.

בגין היה מרוצה. מהמורות וקשיים רבים היו במהלך 16 חודשי המשא ומתן, שהחל בביקורו של סאדאת בכנסת בנובמבר 1977, ובהם ועידת הפסגה בקמפ דיוויד בספטמבר 1978. בנחישות ובתקיפות עמד על עקרונותיו, מול לחצים כבדים מחוץ ומבית, גם מתוך ממשלתו, עד שהשיג את מטרותיו העיקריות: שלום עם הגדולה והחזקה שבמדינות ערב, המתבטא בחוזה שלום מלא, בלתי תלוי ובלתי מותנה, בביטול מצב המלחמה, בכינון יחסים דיפלומטיים בטרם תושלם נסיגת צה"ל מסיני, בלי דריסת רגל מצרית בעזה ובלי שום נכונות לשקול דיון בשינוי מעמדה של ירושלים.

בגין החל לפעול לכינון השלום עם מצרים מייד עם ניצחונו בבחירות ב־17 במאי 1977. מעבר לשאיפה הטבעית לשלום, היה בכך גם שיקול אסטרטגי מובהק: בלי מצרים לא תיתכן כלל קואליציה ערבית, שתוכל לאיים בנשק קונבנציונלי על עצם קיומה של מדינת ישראל. הוא ידע שחוזה שלום בין ישראל למצרים יהיה נקודת מפנה היסטורית בתהליך התקומה, ולכן היה מוכן לוויתורים מרחיקי לכת כדי להוציא את מצרים ממעגל המלחמה - בכלל זה, נסיגה מלאה מחצי האי סיני ופירוק היישובים הישראליים שהוקמו שם.

הנסיגה עצמה לא היתה כרוכה אצלו בלבטים אידיאולוגיים. הוא מעולם לא ראה בסיני חלק של ארץ ישראל, אלא את הדרך לארץ המובטחת, ולפיכך, השיקול היה אסטרטגי בלבד. יתרונות חוזה השלום עלו, לפי הכרתו, על החסרונות שבוויתור על סיני, ופירוז רוב השטח היה תחליף סביר לעומק האסטרטגי הפיזי.

ויתור קשה היה בהחלטה לפרק את היישובים הישראליים בחבל ימית ובאופירה. בגין התייחס לכך בנאומו בכנסת, כשהביא את הסכמי קמפ דיוויד לאישור. וכך אמר: "מוטלת חובה על ראש ממשלה לדאוג לכך שלא תפרוץ עוד מלחמה ולא יהיה עוד קטל ולא תהיה עוד יתמות ולא יהיה עוד שכול... הנה כפות המאזניים, הנה שתי סוגיות. בכף אחת שמים את חוזה השלום, ובשנייה את היישובים. המאזניים, על פי כל כללי המוסר שאני מאמין בהם, יהיו נוטים לחוזה השלום".

הוא לא היה מוכן לכרוך את השלום עם מצרים בוויתור על זכויות העם היהודי בארץ ישראל, ובמקביל למשא ומתן עם מצרים פתח במדיניות התנחלות עירונית וכפרית, כדי לסכל אפשרות של חלוקת הארץ, למרות לחץ כבד במיוחד מצד הנשיא קרטר. כשבג"ץ החליט שההתנחלות בבית אל היא חוקית, הגיב בגין כי אם שוב יאמר קרטר שההתנחלות היא בלתי חוקית, ישיב לו: "יש שופטים בירושלים". עם זאת, כשבג"ץ החליט בנובמבר 1979 לפנות את אלון מורה בשל הפקעה בלתי חוקית של קרקע פלשתינית, קיימה הממשלה, בהנחייתו, את פסק הדין.

בקמפ דיוויד נעשו שני הסכמים. האחד היה מסגרת לשלום בין ישראל למצרים, והאחר - מסגרת לשלום כולל במזרח התיכון - שם קוד לסוגיה הפלשתינית. הוא קבע שבשטחי יהודה, שומרון ועזה תוקם אוטונומיה לתושבים הערבים, לתקופת מעבר של חמש שנים, שבסיומה ייקבע מעמד הקבע של השטחים בהסכמה בין ישראל, מצרים, ירדן והמועצה המנהלית של האוטונומיה. פירוש הדבר היה שלכל צד יש זכות וטו על הצעות שיעלה צד אחר, וכך תימשך תקופת המעבר פרק זמן בלתי מוגדר.

בעקבות הסכמי קמפ דיוויד זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום. במעמד קבלת הפרס נשא בגין מסה על חשיבות השלום מבחינה אנושית: "השלום הוא יפי החיים, הוא זריחת השמש, הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, ניצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה, והרבה יותר מזה".

לסיכום המשא ומתן הוקצבו שלושה חודשים, אך הוא נמשך חצי שנה. בתרבות המו"מ המקובלת בשוקי המזרח התיכון, הסכם הוא בסיס לשינויים. ואכן, מצרים ניסתה לעשות שינויים בכמה עניינים בעלי חשיבות רבה. אחד מהם היה מעמדו של חוזה השלום ביחס להסכמי ההגנה של הליגה הערבית. גם בעניין זה היה על בגין להדוף לחצים מבית ומחוץ, והוא הצליח. בחוזה השלום נקבע במפורש כי הוא גובר על כל התחייבות אחרת.

העניין המדיני האחרון שנותר היה דרישתו של סאדאת להציב קציני קישור מצרים ברצועת עזה. בגין השיב שהדבר אינו בא בחשבון כלל. קרטר הזדהה עם דרישה זו, ובא במיוחד לירושלים לשכנע את בגין וממשלתו.

בישיבה מתוחה ביותר פנה קרטר אל בגין ואמר לו: "בבקשה להביא בחשבון שאנו רואים בזה אינטרס לאומי אמריקני". בגין השיב: "בבקשה להביא בחשבון שאנו רואים בזה אינטרס לאומי ישראלי". קרטר הזועם קמץ אגרוף, ובפנים סמוקות מחֵמה אמר: "בסופו של דבר, אתם תחתמו על זה". בגין השיב: "בסופו של דבר, אנחנו נחתום על כל מה שנחליט לחתום".

לבסוף סוכם שתהיה תנועה חופשית בין מצרים ובין ישראל, כולל עזה, ולא יהיה צורך בלשכת קשר מיוחדת. קרטר יצא לקהיר ובישר משם על הסיכום.

וכך הגענו ליום חתימת חוזה השלום. שלושת המנהיגים חתמו, ואחר כך נשאו דברים. בגין אמר שזה היום השלישי הגדול בחייו. הראשון היה הקמת המדינה, והשני איחוד ירושלים. הוא העלה את זכר "בית אבא ואמא, שאיננו עוד, משום שהם היו בין ששת המיליונים", חבש כיפה שחורה לראשו וקרא בעברית את פרק קכ"ו בתהלים: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים... הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". 

•  •  •

מנחם בגין היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, בשנים 1983-1977. נולד ב־1913 בבלארוס, ובגיל 20 הפך חבר ההנהגה הארצית של תנועת בית"ר בפולין. ב־1939 מונה על ידי זאב ז'בוטינסקי לנציב בית"ר בפולין. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הפולני, ובמסגרת שירותו הגיע לארץ ישראל. ב־1943 קיבל את הפיקוד על אצ"ל, עד לפירוקו לאחר קום המדינה. הקים את תנועת חרות, שבראשה התמודד בכל מערכות הבחירות. ב־1977 הביא את הליכוד לניצחון ההיסטורי בבחירות. בדצמבר 78' קיבל את פרס נובל לשלום עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, וכעבור שלושה חודשים חתם על הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.