"באותו בוקר שישי הייתי צריכה לשמוע לאזהרות ליבי ולצוות על גיוס"

מכל המאורעות, אין אחד שעליו קשה לי כל כך לכתוב כמו מלחמת אוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים. היא היתה כדבר הקרוב לשואה, סיוט שאני עצמי התנסיתי בו ושלעולם לא יסור ממני. נמצאתי בעמדה של אחריות עליונה, בזמן שבו עמדה המדינה בפני האיום הגדול ביותר שידעה מימיה.

שני דברים הייתי רוצה להטעים מייד. הראשון הוא שאנו ניצחנו במלחמת יום הכיפורים, ואני משוכנעת שבעומק ליבם, המנהיגים המדיניים והצבאיים של סוריה ושל מצרים כאחת יודעים שהם נחלו שוב מפלה, למרות ההישגים שהיו להם בהתחלה. הדבר השני הוא שהעולם בכללותו, ובפרט אויביה של ישראל, צריכים לדעת שהנסיבות שבהן קופדו חייהם של יותר מ־2,500 ישראלים שנפלו במלחמת יום הכיפורים - לעולם־לעולם לא תחזורנה.

ביום שישי, 5 באוקטובר, קיבלנו ידיעה שהדאיגה אותי. משפחות היועצים הרוסים בסוריה היו אורזות חפציהן ויוצאות בחיפזון. זה הזכיר לי מה שקרה לפני מלחמת ששת הימים, והדבר כלל לא מצא חן בעיניי. מה החיפזון? מה ידוע למשפחות הרוסיות הללו שאינו ידוע לנו? האם אפשר שמפנים אותן?

בתוך כל ערבוביית הידיעות שזרמו ללשכתי, קנה לו הפרט הקטן הזה שביתה במחשבותיי, ולא יכולתי להשתחרר ממנו. אבל מכיוון שנראה היה כי שום איש מסביב אינו מודאג מזה ביותר, השתדלתי שלא יאחז בי הדבר כדיבוק. אינטואיציה היא דבר בוגדני מאוד; לפעמים צריך לפעול לפיה מייד, אבל לפעמים היא רק סימן של חרדה, ואז היא יכולה להיות מטעה מאוד באמת.

שאלתי את שר הביטחון (משה דיין), את הרמטכ"ל (דוד אלעזר) ואת ראש אמ"ן (אלי זעירא) אם הם חושבים שידיעה זו חשובה מאוד. לא, היא לא שינתה בשום פנים את הערכת המצב שלהם. הובטח לי שנקבל התראה מספקת מבעוד מועד על כל צרה של ממש, ועל כל פנים, משגרים תגבורת לחזיתות, המספקת לביצוע כל פעולת ריתוק שאולי יהיה בה צורך. כל מה שנחוץ נעשה, והצבא הועמד בכוננות גבוהה, במיוחד חיל האוויר וחיל השריון.

אך אני הייתי מודאגת, ולא יכולתי להבין מנין לראש אמ"ן הביטחון שהכל כשורה. מה אם טעות בידו? אם יש סיכוי קל שבקלים למלחמה, הרי מן הדין שנגייס לפחות את המילואים. אמרתי למזכיר הצבאי שלי שיקבע ישיבת חירום בצהריים.

התכנסנו בלשכתי בתל אביב. בנוסף לשרי הממשלה, השתתפו בישיבה הרמטכ"ל וראש אמ"ן. שמענו שוב את כל הדו"חות, לרבות זה שבנוגע ליציאה המזורזת של המשפחות הרוסיות מסוריה - שבעיניי עדיין היתה סתומה - אך שוב נראה היה ששום איש אינו מודאג ביותר.

בכל זאת החלטתי לומר את אשר עם ליבי. "הביטו", אמרתי, "יש לי הרגשה נוראה שכל זה כבר קרה פעם. זה מזכיר לי את 1967, כאשר האשימו אותנו שאנחנו מרכזים צבא נגד סוריה, וזה בדיוק מה שהעיתונות הערבית אומרת עכשיו. ואני חושבת שכל זה אומר משהו".

כתוצאה מכך, אף על פי שבדרך כלל יש צורך בהחלטת ממשלה בשביל גיוס מלא, החלטנו שאם יהיה צורך, נוכל לעשות זאת שר הביטחון ואני. אני גם אמרתי שעלינו לבוא במגע עם האמריקנים, כדי שיוכלו להתקשר אל הרוסים ולומר להם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב אינה מוכנה להשלים עם צרות.

הישיבה הסתיימה, אך אני נשארתי עוד זמן מה בלשכה והרהרתי. איך זה יכול להיות שאני עדיין מפחדת כל כך שמלחמה עלולה לפרוץ בזמן שהרמטכ"ל הנוכחי, רמטכ"ל לשעבר (דיין), ראש אמ"ן, ועוד רמטכ"ל לשעבר (חיים בר־לב, שהיה שר המסחר והתעשייה שלי, אף כי הוא רק באותה שעה, בעצם, קיבל דיווח ראשון על ההתפתחות המדאיגה), כולם רחוקים מלהיות בטוחים שאמנם תפרוץ? אחרי הכל, כולם מצביאים בעלי ניסיון רב, אנשים שנלחמו והנהיגו אנשים אחרים בקרבות שהוכתרו בניצחונות מרעישים. לכל אחד מהם היה עבר צבאי מפואר.

ואשר לשירותי המודיעין שלנו, ידוע היה שהם מן הטובים ביותר בעולם. ולא זו בלבד, אלא שמקורות החוץ שעימם עמדנו במגע מתמיד הסכימו בהחלט עם הערכת המומחים שלנו. אם כן, מדוע זה אני חרדה כל כך? שמא אני מכניסה איזה רעיון במוחי? לא היתה לי תשובה על שאלותיי.

כיום אני יודעת מה הייתי צריכה לעשות. הייתי צריכה להתגבר על ההיסוסים שלי. לא פחות מכל אדם אחר ידעתי מה פירושו של גיוס מלא ובכמה כסף יעלה, וידעתי גם שרק לפני חודשים אחדים, במאי, קיבלנו התראה וגייסנו את המילואים, אך שום דבר לא קרה. אבל אני גם הבינותי שאולי לא היתה מלחמה במאי דווקא מפני שגייסנו את המילואים. 

באותו בוקר של יום שישי הייתי צריכה לשמוע לאזהרות ליבי ולצוות על גיוס. בשבילי אין העובדה יכולה להימחות, ולעולם לא תימחה, ולא אוכל להתנחם בשום דבר שיוכל מישהו אחר לומר, גם לא בכל תירוצי השכל הישר, שבהם ניסו חבריי לנחם אותי.

אין זה חשוב מה הכתיב ההיגיון. חשוב הוא רק שאני, שכל כך הייתי רגילה לקבל החלטות - וגם קיבלתי אותן בימות המלחמה - לא קיבלתי את ההחלטה האחת הזאת. אין זו שאלה של הרגשת אשמה. גם אני יכולה לתרץ תירוצים ולומר לעצמי שמול ודאות גמורה שכזאת מצד אמ"ן - ומול העובדה שכמעט באותה מידה קיבלו את הערכות אמ"ן האישים הצבאיים הראשונים במעלה אצלנו - היה בזה חוסר היגיון מצידי אילו התעקשתי ועמדתי בתוקף על גיוס.

אבל אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת. והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימיי.לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים". 

מתוך הספר "חיי", ספריית מעריב, 1975

•  •  •

גולדה מאיר (מאירסון) היתה האישה הראשונה (והיחידה עד כה) שכיהנה כראש ממשלת ישראל. נולדה באוקראינה ב־1898, ובגיל 8 היגרה עם משפחתה לארה"ב. ב־1921 עלתה לישראל עם בן זוגה, מוריס מאירסון. כיהנה כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות וכראש המחלקה המדינית של ההסתדרות ושל הסוכנות היהודית. היתה חברת מועצת העם, ובין החותמים על מגילת העצמאות. כיהנה כשרת העבודה וכשרת החוץ. ב־1969 נבחרה על ידי מרכז מפלגת העבודה למחליפתו של ראש הממשלה אשכול שנפטר, עמדה בראש המערך וניצחה בבחירות. לאחר מלחמת יום הכיפורים ניצחה שוב בבחירות והקימה ממשלה. כעבור חודש נוקתה מאשמה בדו"ח הביניים של ועדת אגרנט, אבל בעקבות הביקורת הציבורית החליטה להתפטר. הלכה לעולמה בדצמבר 1978 בגיל 80, ממחלת הסרטן שאיתה התמודדה לאורך כל כהונתה כראש הממשלה.